29.10.2014 מאמר מאת ערן צדקיהו
 

לא מעניין אותי חינוך

האינתיפאדה של מזרח ירושלים החלה כבר בשנת 2007, לנוכח פעילות מתמשכת ושיטתית של ממשלת ישראל, גורמי ימין ועיריית ירושלים לפגיעה בפלסטינים במזרח ירושלים, תוך התעלמות פושעת מעוניים וממצוקתם הקשה. כך התפתחה כרוניקה של אלימות ידועה מראש.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו הודיע בישיבת הממשלה בראשית השבוע על תגבור ירושלים בכאלף שוטרים. זה מספר חודשים עולה מפלס האלימות במזרח ירושלים על גדותיו. מכל עבר נשמעות טענות כלפי המשטרה, דרישות לתגבור הכוחות בבירה ולהקשחת הטיפול בהפרות הסדר. אולם גם שבירת ידיים ורגליים לא תוריד את מפלס האלימות ולא תרגיע את הרוחות. יד קשה תוביל דווקא להחרפת האלימות ולזליגתה אל שאר הארץ, כפי שקרה בעבר.

גל האלימות הנוכחי בירושלים, ששיאו עד כה בפיגוע דריסה שבו נרצחו חיה־זיסל בראון, תינוקת בת שלושה חודשים, וקארן ימימה מוסקרה בת ה-20, ונפצעו אנשים נוספים, הביא את התסיסה הבטחונית המתמשכת במזרח ירושלים לתשומת הלב הציבורית. אולם אירוע זה היה בולט רק בכך שזלג מהעיר המזרחית מערבה. את שורשיה של מה שמכונה כעת "האנתפאדה של מזרח ירושלים" ניתן למצוא כבר ב-2007.

הנה הנתונים: בחמש שנות אינתיפאדת אל-אקצא, בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2005, בוצעו בבירה 30 פיגועי התאבדות בהם נהרגו 174 איש. 21 אנשים נהרגו בפיגועי ירי, תשעה אנשים מדקירה, חמישה ממטעני חבלה ועוד שניים בהתפוצצות מכונית תופת. אך על פי נתוני השב"כ אף לא אחד מפיגועי ההתאבדות בבירה בוצע על ידי פעילי פתח בעיר, ושלושה פיגועים בלבד בוצעו על ידי חוליות ירושלמיות של חמאס (הפיגועים בקפה מומנט ובקפיטריה באוניברסיטה בהר הצופים שביצעה חוליית סילואן, והפיגוע בקפה הלל בעמק רפאים שבוצע על ידי חוליית עיסאוויה). ניתן להסיק שבשנות האינתיפאדה, כאשר האלימות היתה בשיאה, תושבי ירושלים המזרחית נמנעו באופן כללי מליזום או לקחת חלק מרכזי בתכנון וביצוע של פיגועים, וכי מעורבותם הסתכמה בסיוע למפגעים.

לטענת השב"כ, "החל משנת 2008 חלה עלייה ניכרת במספר המזרח ירושלמים המעורבים בטרור." בשנים האחרונות בוצעו בבירה מספר פיגועי ירי, דריסה ודקירה על ידי מחבלים פלסטינים ממזרח ירושלים, רובם במסגרת מה שמכונה "המפגע הבודד", כלומר ללא הכוונה ממוסדת מצד ארגוני הטרור. בנוסף לכך ניכרת התגברות הפעילות החבלנית גם במספר העצורים. בעוד שבין השנים 2007-2001 נעצרו 270 מזרח ירושלמים בחשד שהיו מעורבים בפח"ע (לעומת כ-7000 ברחבי השטחים), הרי שבתשעת החודשים הראשונים של שנת 2008 בלבד נעצרו 104 תושבי מזרח ירושלמים בגין חשד למעורבות בפח"ע (בשנת 2007, לשם השוואה, נעצרו 37). זוהי אינדיקציה נוספת להתגברות הטרור בירושלים כמו גם למאמצים לסכלו. מתקיים אפוא יחס הפוך בין רמת האלימות ברחבי הארץ והשטחים מאז סוף 2005, לאלימות ולטרור בירושלים מאז שנת 2008. מקורה של אלימות זו בירושלים עצמה, וראשיתה בהקמת גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים.

ניתוח של מרכז המידע למודיעין ולטרור של המרכז למורשת המודיעין מזהה את שורשי תופעת המפגעים הבודדים בהסתה ובאווירה ציבורית תומכת, אך גם בקשיים כלכליים ובנסיבות פוליטיות מתסכלות. סיפורו של הפיגוע הראשון (בתקופה הנדונה) במתכונת המפגעים הבודדים בירושלים ממחיש את הקשר בין הרעת המציאות בשטח להתדרדרות המצב הבטחוני. שכונת שיח' סעד ממוקמת בקצה המזרחי של הכפר ג'בל מוכבר, הסמוך לתלפיות מזרח (ארמון הנציב). במרץ 2006 זכו תושבי השכונה בעתירה משפטית, שהגישו יחד עם כמה תושבים יהודים מארמון הנציב, נגד כוונת משרד הבטחון לנתק את שיח' סעד מג'בל מוכבר באמצעות גדר ההפרדה (אני עצמי הצטרפתי לתושבי השכונה היהודית שהוזמנו לחגיגות הנצחון עם השכנים משיח' סעד). אולם כפי שהתברר עד מהרה היה זה ניצחון פירוס. בתגובה לפסיקת בית המשפט הקימה המדינה "גדר זמנית" בין שיח' סעד לג'בל מוכבר, הציבה במקום מחסום המאויש 24 שעות ביממה, וביתרה את הכפר באופן שמאמלל את חיי התושבים. במאי 2007 ניגשו שני צעירים תושבי ג'בל מוכבר למחסום ופתחו בירי מאקדחים לעבר אנשי הביטחון. באירוע נפצעו שוטר מג"ב ומאבטח ושני המחבלים נהרגו, ובנוסף נהרג בתקרית עובר אורח פלסטיני. בתוך שנה אחת עברו תושבי השכונה הירושלמית ממאבק משפטי וחגיגות משותפות עם שכניהם היהודים לפיגועי ירי נגד כוחות הבטחון המאיישים מחסום מיותר בכפרם.

שיח' סעד – ניצחון פירוס. החצר האחורית של העיר שחוברה לה יחדיו

 

מדוע נמנעו תושבי מזרח ירושלים מאלימות לאומנית בתקופת האינתיפאדה, ודווקא בשנים של רגיעה בטחונית הם מתקוממים? מחקרים אחדים מייחסים זאת להשפעה המרסנת של המפגש הישראלי-הפלסטיני הייחודי שהתקיים בירושלים, כמו גם להשפעתם הממתנת של מנהיגי פתח המסורתיים בעיר, ובראשם פייסל חוסייני ואחרים, אשר נקטו במהלך שנות השמונים והתשעים גישה בלתי אלימה ודגלו במאבק משותף עם ישראלים. אך בעקבות האינתיפאדה השנייה סגרה ישראל, בניגוד להתחייבויותיה הבין-לאומיות, מוסדות פלסטיניים רבים במזרח-ירושלים. בכך היא מוטטה את המנהיגות ואת המבנים החברתיים במזרח העיר אשר ריסנו את האלימות בעיר, ותיעלו את האנרגיה האצורה בחברה הפלסטינית בבירה ליצירה תרבותית, לפעילות קהילתית ולמאבק מדיני ומשפטי. לדברי עדנאן אל-חוסייני, מושלו הפלסטיני של מחוז ירושלים, ישראל סגרה מאז שנת 2001 עשרים ושניים מוסדות מוסדות פלסטיניים במזרח ירושלים, בראשם האוריינט האוס (נסגר באוגוסט 2001) ולשכת המסחר והתעשייה (נסגרה ביולי 2001). בין המוסדות הנוספים שנסגרו היו גני ילדים, מוסדות צדקה, תרבות ונוער ומרכזי שירות. בהיעדר אפיקי פעולה "לגיטימיים" מילאו את החלל שנוצר גורמי פשע מקומיים ועמותות דתיות המזוהות עם חמאס.

מפעם לפעם נשלחת המשטרה לפשוט על אירועים המזוהים עם הרשות (או עם חמאס). בתחילת החודש הנוכחי פשטה המשטרה על בית אסעאף אל-נשאשיבי לתרבות, אמנות וספרות הממוקם בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, וסגרה בכוח אירוע ספרותי – השקת הספר "שינוי אופיה של ירושלים" בהוצאת מחלקת המשא ומתן של אש"ף, אשר התקיים במעמד דיפלומטים זרים. אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה פושטת על אירועים ספרותיים. בשנת 2009 היא סגרה את אירוע הפתיחה של פסטיבל הספרות הפלסטיני, שהתקיים בתיאטרון אל חכוואתי במזרח ירושלים בהשתתפות סופרים מרחבי העולם. בתגובה להתנהלות משטרת ישראל באירוע אמר אז הסופר השבדי המפורסם הנינג מנקל לקהל: "אל תאבדו תקווה [...] מה שהופך אותנו לבני אנוש הוא יכולתנו לקיים דיאלוג. הדרך היחידה בה אנו יכולים להציל את עצמנו, בסופו של דבר, היא יכולתנו ליצור דיאלוג האחד עם השני". באותה שנה סגרה המשטרה גם מרכז תקשורת פלסטיני שהוקם בירושלים לרגל ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16. לאחרונה היא פשטה על אולפן תקשורת פלסטיני במהלך שידור חי, אירוע אשר גרר גינוי נדיר של סולידריות מתא הכתבים הישראליים לענייני פלסטינים.

הבסיס החוקי לסגירת האירועים הללו מעוגן בהסכמי אוסלו אשר אוסרים על הרשות הפלסטינית לקיים פעילות פוליטית בעיר. הפעילות הפוליטית של אש"ף, גוף נפרד מהרשות הפלסטינית, דווקא מותרת בירושלים על פי חוק ועל פי הנוהג, וזאת עוד מימיו של פייסל חוסייני, שאחרי הסכמי אוסלו הפך את האוריינט האוס לנציגות אש"ף במזרח ירושלים. אלא שבישראל היום לא מבחינים בין הרשות הפלסטינית לבין אש"ף.

גורם משמעותי נוסף להתגברות הטרור בירושלים הוא הקמת גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים בין השנים 2004-2003, אשר הביאה לבידודה של ירושלים המזרחית מהמרחב הפלסטיני הטבעי שלה בין בית לחם לרמאללה. בידוד זה העצים את הייחודיות המזרח ירושלמית ביחס לשטחים וניתק את העיר מהעורף הכלכלי שלה. עד הקמת הגדר היוותה ירושלים המזרחית מרכז תעסוקה, שירותים, בריאות, חינוך, תרבות ומסחר עבור תושבי העיירות והכפרים שמדרום, ממזרח ומצפון לה. מאז בניית הגדר עזבו מוסדות רבים את העיר לטובת רמאללה ויוקר המחיה בירושלים הפלסטינית עלה באופן ניכר, בין היתר בגלל הביקוש הגובר למגורים בתוך תחומי העיר. הקמת הגדר גרמה לפגיעה קשה בחופש התנועה והפולחן, ויצרה תלות גוברת במחסומים מצדם של תושבי מזרח ירושלים לצורכי פרנסה, קבלת טיפול רפואי וקיום קשרי משפחה. הקושי היומיומי הכרוך בניתוק מן העיר הביא לחזרתם לעיר של עשרות אלפי פלסטינים תושבי ירושלים שהיגרו לפריפריה. תהליך זה הביא להחרפתו של המצב הקשה ממילא בירושלים המזרחית, והפך בהדרגה את שכונותיה הפלסטיניות של העיר ממרכז אורבני למשכנות עוני.

לפני שבועיים סיירה ועדת הפנים של הכנסת במזרח ירושלים במטרה לבחון דרכי התמודדות עם האלימות הפלסטינית בשטח. בסיור השתתפו חברי הכנסת משה פייגלין, מירי רגב, מוטי יוגב ודוד אזולאי. מהמשטרה הגיעו מפקד מחוז ירושלים יוסי פריינטי וקצינים בכירים ממרחב קדם. בסיור נכחו גם נציגי המתנחלים (הגרים במתחמים מבוצרים בלב המרחב הפלסטיני במזרח ירושלים), והוא כלל ביקור במתחמי ההתנחלויות שבתוך השכונות הפלסטיניות. שכונות התפר – ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית ופסגת זאב המאכלסות עשרות אלפי תושבים – כמעט ולא הוזכרו.

הגישה הכללית של חברי הוועדה היתה "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח". מפקד מחוז ירושלים הדגיש כי עד כה נערכו בשטח למעלה מ-700 מעצרים ונפצעו יותר מ-100 שוטרים, אולם מירי רגב ומשה פייגלין טענו כי המשטרה לא חותרת למגע ודרשו יותר כוחות ויותר מעצרים. קציני המשטרה הדגישו את חשיבות ההידברות עם מנהיגים בקהילה הפלסטינית ככלי המסייע בהפחתת מתחים, מתוך הבנה כי הפתרון לאלימות בשטח אינו מתמצה באכיפה בלבד וכי יש צורך בהידברות ובהשלמת החסר בתחום החינוך, התרבות והקהילה, על מנת לנתב את האנרגיה האנושית במזרח ירושלים לאפיקים בלתי אלימים. לשם כך יש להתמודד כמובן גם עם השאלות הפוליטיות הקשות הקשורות בירושלים המזרחית. אולם חברי הכנסת סירבו לשמוע, וחזרו על הפזמון: להשתמש ביותר כוח. חברת הכנסת רגב תמצתה זאת היטב בדבריה לקציני המשטרה: "לא מעניין אותי חינוך".

חברת הכנסת רגב וקציני משטרה בירושלים (צילום מסך: ערוץ הכנסת, יוטיוב)

מה שמשפיע אולי יותר מכל על התסיסה בירושלים המזרחית הוא שינוי הסטאטוס קוו בהר הבית. מאז שנות ה-90, וביתר שאת מאז 2005, גוברת הנוכחות היהודית הציונית-דתית בהר הבית. שינוי זה זוכה לרוח גבית מחברי כנסת ואנשי ציבור, אשר דורשים לאפשר תפילה יהודית על ההר באופן חד-צדדי ובמנותק מהמתרחש במישור המדיני. השינוי הזה גורר תגובת נגד חריפה ברחוב הפלסטיני ומהווה מקור לתסיסה ולהתגברות החרדה הפלסטינית-מוסלמית מכוונותיה של ישראל בירושלים.

שליש מתושביה של בירת ישראל הם ערבים פלסטינים. הם אינם אזרחי המדינה, הם עניים, רובם המכריע מוסלמים ומיעוטם (הקטן אך חשוב) נוצרים. ירושלים היא נייר הלקמוס של הסכסוך. בהיעדר אופק מדיני ותקווה לחיים טובים יותר משקפים תושביה הפלסטינים את התסיסה ומבשרים על הבאות. קברניטי העיר והמדינה מבזבזים את זמנם בדיבורי סרק על "עוד כוח" בזמן שבירושלים של מטה קיים פער אדיר בתשתיות ובתכנון ומחסור אדיר בכיתות לימוד, עובדים סוציאלים ואישורי בניה. תושבי מזרח ירושלים נתפסים כנטל על ידי המערכת שאמורה לשרת אותם, ראש העיר לא טורח לברך אותם ביום חגם ולמרות שהם מהווים שליש ממשלמי המס העירוני הם זוכים רק לכעשירית מהכסף המושקע בתושב. אולם מעבר לכל זאת הם סובלים ממאבק שיטתי בסממני הריבונות והאוטונומיה שלהם. העירייה והממשלה כאחד פועלים בעקביות לדחיקת רגליהם ומתנהלים בעיר ובקודשיה במנותק מההקשר הרחב יותר של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

השר לענייני ירושלים נפתלי בנט מפרסם סרטוני תמיכה בארגוני המתנחלים הפועלים לייהוד סילוואן, אלה המאכלסים דירות כגנבים באישון לילה בחסות המשטרה ובריונים חמושים, מנצלים ומרסקים חברה מפוררת וענייה. אל לו להתפלא כאשר תושבי השכונה הזו יוצאים לפעולות נקם רצחניות. השר בנט, ברוך הבא לפגישה עם המציאות. אולי תתפנה לפני כן להביט במראה.

 
שתף מאמר זה