07.05.2013 מאמר מאת אסף דוד
 

לבטל את חובת הוראת הערבית במערכת החינוך

רק לאחר שירכוש התלמיד היהודי במערכת החינוך בישראל הבנה מינימלית של הערבים, תרבותם ודתם, במסגרת תכנית לימודים מחייבת, הוא יוכל להשיל מעליו את הגזענות והבוז כלפיהם וכלפי שפתם. אז, ורק אז, יהיה טעם ללמדו ערבית.

בגליון 64 (אוקטובר 2012) של "מבט מל"מ", כתב העת של המרכז למורשת המודיעין, פורסם רב-שיח בהשתתפות מספר בעלי ענין ואנשי מקצוע בתחום הערבית והמזרח התיכון, חלקם מן האקדמיה ומערכת החינוך. רב השיח הוקדש לאברהם שרוני, מחבר המילון הערבי-עברי המפורסם שהלך לעולמו באוגוסט 2012. על הפרק עמדו שלל הבעיות המוכרות העומדות בפני הוראת השפה הערבית במערכת החינוך הישראלית. אליהן נוספה, בקיץ האחרון, ההחלטה לקצץ את הציון המיטיב (בונוס) הניתן לבגרות ברמת חמש יחידות לימוד בערבית מ-25 נקודות ל-10 נקודות בלבד, שהפחיתה את המוטיבציה הנמוכה ממילא של תלמידים לבחור במקצוע השפה הערבית.

בין המשתתפים ברב-שיח היו חוקרים כפרופ' אייל זיסר שטען כי אנו חיים במזרח התיכון וכי עלינו "להשתלב במרחב הזה" ולא "להסתגר, להתנתק, להקים חומות בידוד". אחרים סברו כי ידיעת השפה הערבית יכולה וצריכה לשמש את אזרחי ישראל בבנייתו של שלום, שהוא "מסובך יותר מלנהל מלחמה", בזמן שאי-ידיעת השפה משדרת זלזול וחוסר עניין בסביבה. התלונות על סלידה של תלמידים והוריהם מהשפה הערבית, סלידה הנובעת מגזענות ומתפיסת הערבית כ"שפת אויב" בזויה, עברו כחוט השני בדברי המשתתפים. מְרַכּזי הדיון טענו מלכתחילה כי אחת הבעיות המרכזיות בהוראת השפה היא "ההסתייגות מ'כל מה שערבי' שמתחזקת באוכלוסיה". פרופ' זיסר דיבר על "הבוז, הגזענות, הראייה שזה נחות"; פרופ' חגי ארליך התלונן על השתרבבות "מורשות של קידוש העבר על חשבון הלאומיות העברית המודרנית" בישראל; ואבי לקח, מנהל משרד הפנים במזרח ירושלים ומנהל בית ספר לערבית לשעבר, הודה כי "יש אנשים במדינת ישראל שרואים בערבים, גם אלו שגרים במדינה, מעין יריב ומתנגדים ללמוד את שפתו, וזה גם מה שהם משדרים לילדים שלהם".

במאמרו "יהודים כערבים: מצב המחקר" כתב פרופ' ראובן שניר את הדברים הבאים:

הקשר הגורדי בין המודיעין הצבאי לבין הוראת הלשון הערבית בבתי הספר היה גורם שלא היטיב, בלשון המעטה, עם מערכת הוראת הערבית. אותה תשורה שסמלה קשר זה – מילון אילון-שנער עם מדבקה של חיל המודיעין – שמחזורים לא מעטים של מגמות מזרחניות קיבלו בגאווה וביראת כבוד, לא היתה כל כך תמימה. בראייה קצרת ראות ובעידוד האקדמיה התרכזה מערכת החינוך רק באספקת 'בשר מודיעין' לשירות בצה"ל, תוך התעלמות מן הצדדים התרבותיים והאסתטיים הקשורים ללשון וליצירה בה. כך התפתח יחס פונקציונלי כפול לתרבות הערבית: פסילתה כמרכיב אסתטי לגיטימי בזהות היהודית-ישראלית מחד גיסא, ואימוץ סוכניה היהודים כחוד חנית כנגד בניה האחרים מאידך גיסא. אין הוכחה טובה יותר למגמה זו בחברה הישראלית מאשר הפער הכמותי והאיכותי בין המשאבים המושקעים במסגרות הביטחוניות כדי לדעת את האויב לבין המשאבים המנותבים לפעילויות שנועדו לעודד את הכרת התרבות הערבית בקרב האזרחים היהודים. רק מי שמכיר מקרוב את שתי המערכות, ולו במקצת, יודע כמה עצום פער זה.

דברים אלה נכתבו בשנת 2005, ונראה כי מאז הולך ונפרם הקשר הגורדי בין לימודי הערבית בבתי הספר ובין חיל המודיעין. ברב-שיח שהוזכר לעיל טען פרופ' זיסר כי "הצורך של הצבא באנשים שיודעים ערבית הולך ופוחת". אפי מלצר, אחד ממְרַכּזי הדיון, הוסיף כי "מכל המוסדות המודיעיניים במדינה אף אחד לא בא לעודד את זה [את לימודי הערבית – א"ד], אז אולי הם באמת לא צריכים. אני מאמין שאם חיל המודיעין או המוסד היו מרגישים שיש להם צורך ביודעי ערבית, הם היו משקיעים בזה, והעובדה היא שלא משקיעים מספיק". שלמה גבע, מורה לערבית שהיה ראש מחלקה באגף הערבי בשב"כ, העריך במאמר שפרסם בבלוג שלו כי "הקורסים לערבית שמעביר צה"ל עונים על צרכי הצבא". באתר הרשמי של יחידת האיתור של חיל המודיעין מצויין, אכן, דבר קיומו של מסלול "אופק", שבמסגרתו מוכשרים מועמדים לשירות בטחון בתחום הערבית (והפרסית) ללא כל ידע מוקדם בשפה. נראה, אם כן, כי חיל המודיעין פחות זקוק מבעבר למתגייסים היודעים ערבית, ומכל מקום הוא מפתח מסלולים משלו במטרה להכשיר ערביסטים בכמות ובאיכות הדרושים לו.

ההתפתחות החמורה בשנים האחרונות חלה דווקא בצד ה"אזרחי" של לימודי השפה הערבית: הגזענות והבורות ביחס אליה, וביחס לאסלאם ולמזרח התיכון, הולכים וגואים. משתתפי הרב-שיח סברו כי מערכת החינוך אשמה בכך רק באופן עקיף, במובן זה שהיא נכנעת לדעת הקהל – ציבור התלמידים והוריהם, שלא מעוניינים בלימוד השפה. אולם דומה שמערכת החינוך בישראל אשמה לא רק במחדל אלא גם במעשה. גבע טוען זה שנים ספורות (ראו כאן וכאן) כי מערכת החינוך עוצמת עיניה מול השתמטות חלקית או מלאה של בתי ספר מחובת הוראת לימודי ערבית בכיתות ז'—י' (שנקבעה בשנת 1995). בכיתות שבהן מלמדים ערבית, טען גבע, היחס לשפה הוא מזלזל וגזעני ביותר, ותלמידים רבים מסיימים את שלוש שנות לימודיהם עם ידע מחפיר ועם תיעוב גדול עוד יותר כלפי שפה "מאוסה" מלכתחילה בעיניהם, שנכפתה עליהם. גבע העלה מספר הצעות לשינוי יסודי בחובת הוראת השפה הערבית בחטיבות הביניים, עד כדי החלטה על ביטולה. לרוב הצער בחר משרד החינוך בשלילה שטחית של ביקורתו של גבע, תוך הצמדות לעמדה רשמית כי "במדינה כמו ישראל החיה במזרח התיכון ואשר חמישית מאוכלוסייתה ערבית והשפה הערבית היא השפה הרשמית השנייה בה, חשוב שכל צעיר ילמד ערבית וכך תהפוך השפה לנחלת הכלל בעתיד".

דאגתו של משרד החינוך לחיבורם של תלמידי ישראל לסביבתם הערבית הקרובה והרחוקה, כמו החשיבות שמעניק המשרד למעמדה של הערבית כשפה רשמית שניה בישראל (מעמד שמפלגות "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הודיעו לאחרונה כי אין בכוונתן לפגוע בו בגירסה החדשה של "חוק הלאום"), מעוררות שמחה והערכה. אולם יש לתמוה על כך שלא הזדמן לפרנסי משרד החינוך עד כה להיתקל בגזענות ובבוז שרוחשים תלמידים והורים רבים לשפה הערבית. זאת למרות שבידי אנשי המקצוע במשרד מצוי מחקר הערכה שהם עצמם הזמינו, המעיד על כך בבירור. מתמיהה עוד יותר העובדה שהנהלת משרד החינוך אינה מבינה כי היא עצמה אחראית להשרשת הגזענות והבורות כלפי הערבית והערבים, תודות למאבקם השיטתי של ראשי המשרד, ובעיקר שר החינוך הקודם גדעון סער, בכל מה שהדיף ניחוח של חינוך לאזרחות פלורליסטיתיהדות מכילה ודמוקרטיה ליברלית, למשל. האם משרד חינוך המתגאה בכך שהקו הירוק אינו מופיע בספרי הלימוד שלו, על אפה ועל חמתה של שרת חינוך שהחליטה אחרת; ומצהיר כי שימוש במילים "הנרטיב הישראלי" ביחס לסכסוך היהודי-ערבי "אינו מקובל על הגורמים המקצועיים והמוסמכים במערכת החינוך" – האם משרד חינוך כזה יכול להתהדר בכך שחשוב לו חיבורו של התלמיד הישראלי לסביבתו הערבית? הלא הוא מגן על נפשותיהם הרכות של תלמידיו מחשש שייחשפו חלילה לקצה קצהו של רמז לקיומו של קו ירוק או נרטיב ערבי-פלסטיני!

הניתוק שמבקשים ליצור במשרד החינוך בין "ערבית" לבין "ערבים" ובין אלה לבין "ישראל" הוא משוּנה ומטריד. השפה הערבית נלמדת במשך שלוש שנים כלימודי חובה, בעוד שלמידת "עולם הערבים והאסלאם" נעשית במסגרת תכנית בחירה בלבד לחטיבה העליונה בבתי הספר. תכנית זו אינה כוללת דיון במדינת ישראל, שהרי ישראל אינה מצויה במזרח התיכון אלא באירופה, ואין בה אזרחים שווי זכויות שהם ערבים ומוסלמים אלא מיעוטים צ'רקסים. גם הסכסוך הישראלי-ערבי מוזכר בתכנית זו רק בהקשר להשתקפותו בספרות הערבית בישראל. במקצועות אחרים – אזרחות, גיאוגרפיה, היסטוריה ועוד – מותר אמנם ללמוד על מדינת ישראל, אולם בהם הס מלהזכיר את דבר קיומו של הקו הירוק או נרטיב פלסטיני. לסיכום, ערבית חובה ללמוד – אבל לא רבים רוצים; אסלאם ומזרח תיכון אפשר ללמוד – אבל לא חובה; ועל ישראל והסכסוך מותר ללמוד – כל עוד מתעלמים מכך שמעורבים בעסק גם נרטיבים לא ציוניים, שלא לומר ערבים. וחיל המודיעין, מסתבר, כבר מסתדר לבד. תודה ששאלתם.

אם אנשי משרד החינוך מוטרדים מניתוקו של התלמיד הישראלי-יהודי מסביבתו הערבית והמוסלמית, יתכבדו נא להעניק חשיבות לא רק לערבית אלא גם לערבים. מעמדה של ה"ערבית כשפה רשמית שניה" בישראל אינו יכול להיות מנותק מיחסו של התלמיד היהודי לערבים, לדת האסלאם, למדינות המזרח התיכון, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, למעמדם של הערבים אזרחי ישראל, לתרבות הערבית ולספרות הערבית. פרופ' אבנר גלעדי הציע, לפני מספר שנים, להנהיג כמקצוע חובה במערכת החינוך דווקא את לימודי העולם הערבי – גיאוגרפיה, היסטוריה ותרבות, ולשלב בהם בהדרגה את לימודי השפה הערבית, "לא כמטרה כשלעצמה ולא כתחום לימודים נפרד". על רקע ההתפתחויות בשנים האחרונות אפשר לחדד את המסר: מאחר שה"גורמים המקצועיים" במשרד החינוך רואים בנרטיב הערבי סיכון חינוכי, ולכן מסרבים לכלול אותו במקצועות הלימוד השונים, אולי יקל עליהם לכלול אותו במקצוע המיוחד לערבים ולאסלאם. מקצוע כזה יחליף את לימודי השפה הערבית כמקצוע חובה, ושם ייחשף התלמיד הישראלי לכל מה שנאסר עליו להיחשף לו במקצועות האחרים: הנרטיב הערבי והפלסטיני על הסכסוך; תוואי הקו הירוק ומשמעויות הכיבוש בשטחים; הרקע ההיסטורי, הכלכלי, הדתי והפוליטי לעמדות הערבים בסכסוך, ועוד ועוד. רק לאחר שירכוש התלמיד היהודי הבנה מינימלית של הערבים, תרבותם ודתם, הוא יוכל להשיל מעליו את הגזענות והבוז כלפיהם וכלפי שפתם. אז, ורק אז, יהיה טעם ללמדו ערבית. 

 
שתף מאמר זה