19.12.2012 מאמר מאת אלחנן מילר
 

להביט למציאות בעיניים

סמלים אינם רק תולדה של המציאות, כפי שטוען ערן צדקיהו, אלא גם כלי ביטוי שלה. ככאלה, יש ערך אימננטי בהבנתם וניתוחם, גם אם אינם עולים תמיד בקנה אחד עם השקפת עולמנו האידיאולוגית.

במסגרת מגמת ההתקרבות בין פתח וחמאס אותה תיארתי כאן בשבוע שעבר, פרסמה תנועת פתח לוגו חדש לרגל חגיגות ה-48 לפעולה הצבאית הראשונה שלה. הלוגו גדוש בסמלים בעייתיים מבחינתה של ישראל, כולל כאפייה פלסטינית המכסה את כל שטח ארץ ישראל המנדטורית מן הירדן לים ומעלימה את מדינת ישראל, קנה רובה, מפתח המסמל את זכות השיבה, ועוד. הקדשתי ללוגו הזה כתבה בעיתון בו אני עובד, Times of Israel, ובכך קוממתי עליי את חברי ערן צדקיהו, שהנושא הפלסטיני קרוב לליבו ולמחקרו.

למרות שהוא אינו כותב זאת במפורש במאמר הביקורת שלו, נראה שצדקיהו נמנה על אותה אסכולה הסבורה כי על כל אדם בישראל מוטלת החובה "לחזק את המתונים" בחברה הפלסטינית, תוך העלמת עין מעובדות בעייתיות המערערות על הפרדיגמה. אני לכשעצמי לא סבור כך. אני מאמין שיש להביט במציאות במבט מפוכח ולהתמודד בכנות גם עם אמיתות קשות לעיכול. כך אני עושה גם במסגרת עבודתי העיתונאית.

בביקורתו, צדקיהו יוצר דיכוטומיה פשטנית בין "סמלים" ובין "מציאות" ותוך כדי כך מסלף את תוכן הכתבה שלי. לדידו, הלוגו החדש של הפתח אכן בעייתי, אך אין בכך דבר, משום שב"מציאות" מחמוד עבאס (אבו-מאזן) מכיר במדינת ישראל ופועל איתה יד ביד. יתרה מזאת, טוען צדקיהו; סמלים אינם "מכתיבים את המציאות אלא הם תוצר שלה" ובהשתנות המציאות ישתנו גם הסמלים.

אני סבור כי היחס בין סמל למציאות מורכב ועדין הרבה יותר מכפי שהוא מתאר. קשה להצביע על קשר של סיבה ותוצאה ביניהם, ולו משום שקשה לדבר באופן גורף על "מציאות". צדקיהו בוחר לתאר מציאות אחת שאותה קל להעמיד בניגוד לסמל הבעייתי. אך ישנה גם מציאות אחרת, המשתקפת בסמל ומבטאת את שאיפותיהם ומאוויהם של חלק מאנשי הפתח, כפי שבאו למשל לידי ביטוי באינתיפאדת אל-אקצא. גם זו מציאות. פתח אינה חריגה בכך, הרי גם במפלגת השלטון שלנו יש כאלה הסבורים כי פתרון שתי המדינות הוא אסון ואחרים ש(עדיין) תומכים בו. אלה גם אלה מבטאים את ה"מציאות" של הליכוד.

אבל צדקיהו חוטא גם לתוכן הכתבה. מעולם לא טענתי כי הסמל "חושף את הכוונות האמיתיות של מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית" משום שאינני סבור שיש מערכת ברורה ומוסכמת של כוונות כאלה. כדי להמעיט בחשיבות הלוגו המיליטנטי, הוא משווה אותו לסמל המנורה של מדינת ישראל וטוען כי לו היו לסמלים כוח להניע עמים לפעולה הרי שמדינת ישראל היתה צריכה להשתלט מחדש על הר הבית ולהקים את בית המקדש השלישי. השוואה זו נגועה ביותר מקורטוב של היתממות. הלא הנשק אינו סמל דתי מן העבר הרחוק. אנשי פתח עשו שימוש פעיל מאוד בנשק הזה עד לפני פחות מעשור. ברור שהמדיניות המחייבת כיום היא זו של מנהיג התנועה, אבל מדוע אני מחוייב לספר לקוראים שלי רק על ה"שורה התחתונה" ולא על המתח האידיאולוגי המרתק בתוך התנועה, זה שצדקיהו דווקא בוחר לטשטש?

סמלים הם כלים יקרים מפז להבנת תרבות של חברה או ארגון, דווקא משום שהם מייצגים את התת-מודע הקולקטיבי ואת רוח התקופה. הם גם דינמיים, וכך עוזרים לנו לעקוב אחר שינויים אידיאולוגיים הדרגתיים, וכאלה -- כפי שטענתי -- מתרחשים כעת בזירה הפלסטינית. אכן, כפי שמציין צדקיהו, מנחם בגין החזיק באידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה ומנגד מסר שטחים. אך האם העובדה שמסר שטחים מייתרת את הדיון באידיאולוגיה שלו?

"סמלי הפתח, לא נעימים לעין הישראלית ככל שיהיו, אינם מהווים חסם ליישוב הסכסוך," כותב צדקיהו, "אלא דווקא מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית בשטחים ויחסה לרשות הפלסטינית." האמנם? האם ניתן בכנות להטיל את האשמה הבלעדית להתמשכות הסכסוך על הממשלה הנוכחית, בהתעלם ממאמציהם של שבעת ראשי הממשלה הישראלים מאז רבין -- ניצים ויונים -- להגיע להסדר עם ההנהגה הפלסטינית? האין הוא סבור שהסמלים המבוטאים בלוגו החדש של פתח חושפים כמה מנושאי הליבה שמונעים מחלקים רחבים בחברה הפלסטינית, כולל במפלגת השלטון בגדה המערבית, לתמוך בהסכם שיכלול סופיות סכסוך עם ישראל?
"סמלים," כותב צדקיהו, "הם תולדה של מציאות נתונה והם עשויים להשתנות בהתאם למצב בשטח". הוא צודק. אך תפקידו של העיתונאי לתאר כמידת יכולתו את אותה "מציאות נתונה", ולהשאיר את המאוויים והפרשנויות לגבי העתיד לבעלי הטורים ולנביאים.   

לסיום, הערה לגבי מקורות המידע שבהם אנו נעזרים. יש כאלה הסבורים שחומרים המופצים על ידי ארגונים עם "אג'נדה" הם מוקצים מחמת מיאוס ואין לעשות בהם כל שימוש. אני דווקא תומך בגישת הרמב"ם שקרא לאמץ את האמת "מפי מי שאמרהּ" (הקדמה לפירושו למסכת אבות). גם לארגונים בעלי סדר יום פוליטי מובהק יש לעתים אמירה ששווה להאזין לה, וחומר ששווה לעשות בו שימוש, כל עוד ההקשר הרחב יותר מוסבר לקורא (במגבלות הז'אנר העיתונאי). כך עשיתי בכתבה זו (בסיועו של המומחה לפתח, ד"ר עדו זלקוביץ') וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.    

 
שתף מאמר זה