16.09.2015 מאמר מאת רונית מרזן
 

להטביע מנהיג מוצלח כשידיו כבולות

אף שישראל לא העניקה לאבו מאזן שמץ של הישג מדיני להיאחז בו, מצליח המנהיג הפלסטיני זה עשור לעשות את הבלתי אפשרי, למנוע התפרצות אלימה בגדה המערבית ולשמור על פופולריות בקרב תושבי השטחים. לאן מועדות פניו עתה?

חודש נובמבר הוא חודש של בשורות מדיניות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנובמבר 1947 קיבל האו"ם את החלטת 181 המכריזה על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. בנובמבר 1974 עלה יאסר ערפאת על בימת הנואמים בעצרת האומות המאוחדות, הכריז כי הוא נושא עמו עלה זית ורובה של לוחם חופש, וביקש: "אל תתנו לעלה הזית להישמט מידי". הקהילה הבין-לאומית גמלה לו בהחלטה 3237, המכירה באש"ף כישות משקיפה באו"ם שאינה מדינה.

ארבעה עשורים לאחר מכן, בנובמבר 1988, הודיעה המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף כי היא מכירה בהחלטה 181, מאמינה בהסדרת סכסוכים אזוריים בדרכי שלום, ומתנגדת להפעלת אלימות או טרור נגד כל מדינה שהיא. הצהרה זו, וההכרה של אש"ף בהחלטות 242 ו-338 של האו"ם, פתחה צוהר שהביא לשילובו של הארגון במשא ומתן המדיני מול ישראל, לחתימת הסכמי אוסלו ולהקמת הרשות הפלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. בנובמבר 2012 הצליח נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, לשכנע את האו"ם לקבל את החלטה 67/19, שמתוקפה הפכה הרשות הפלסטינית מישות משקיפה למדינה משקיפה שאינה חברה באו"ם. אבו מאזן שב והתדפק על דלתות העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2014, והוא עתיד לעשות זאת שוב בסוף חודש זה.

ידיד פלסטיני אמר לי פעם: "הכותל הוא קיר הדמעות שלכם, והעצרת הכללית של האו"ם היא קיר הדמעות שלנו". לכאורה נראה כי המנהיגים הפלסטינים מתקשים להבקיע את ה"קיר" הזה ולאלצו לכפות על ישראל נסיגה לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אולם אי אפשר להתעלם מההישגים שזכו להם הפלסטינים עד כה בתודעה הבין-לאומית: הם הפכו מאוסף של פליטים ל"עם", הנתון למרותה של "יישות שלטונית" שהוכרה כ"מדינה משקיפה" באו"ם. בקרוב יונף דגלה לצד שאר המדינות החברות באו"ם.

אבו-מאזן לא נתפס כפרטנר רלוונטי בעיני ההנהגה הישראלית הנוכחית ובמידה רבה גם בעיני רוב הציבור הישראלי (על כך ראו בהרחבה בסקר מולד האחרון). הוא מואשם כמעט מדי יום בהסתה, סרבנות והתנהלות חד-צדדית מול הקהילה הבין-לאומית, תוך הפרה של הסכמי אוסלו. חלק מהמנהיגים הישראלים ראו ורואים בו "אפרוח שטרם צימח את נוצותיו", "אימפוטנט הזקוק לוויאגרה", שריד אחרון של הנהגת אש"ף-תוניס שלא מצליח להחיל את מרותו על צעירי הפתח והאופוזיציה הלאומית והאסלאמית. כל הסדר מדיני עם אבו מאזן, הם מזהירים, יהיה קצר מועד והפכפך.

נתניהו ואבו מאזן (צילום: משה מילנר, לעמ)

נתניהו ואבו מאזן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

 

העמדה הישראלית הזאת מעוררת מספר שאלות. העיקרית שבהן היא כיצד מצליח המנהיג ה"חלש והבלתי רלוונטי" הזה לשמר בקפדנות זה עשור את התיאום הביטחוני ה"קדוש", לדבריו, מול ישראל. כיצד הוא מצליח למנוע התפרצות מזוינת רחבת היקף בגדה המערבית, לייצר מופעי פיוס עתיים עם פלגי האופוזיציה האסלאמית, ולשמר את הפופולריות שלו בקרב 48% מהציבור הפלסטיני – כל זאת למרות שלא חילץ מישראל ולו הישג מדיני או טריטוריאלי אחד.

מה סוד כוחו של נשיא הרשות הפלסטינית? האם עצמתו בחולשתו? שמא הוא מהווה תמונת ראי לראש ממשלת ישראל, השומר גם הוא על פופולריות ציבורית למרות הקיפאון המדיני? דומה כי בין שני המנהיגים מתקיים סוג של "שיווי משקל מתואם" שבו שום צד אינו יכול לשפר את מצבו במשוואה באמצעות מהלכים חד-צדדיים.

אבו-מאזן אינו צריך להכניס שינויים בביוגרפיה האישית שלו כפי שעשה יאסר ערפאת כדי לזכות באהדת בני עמו. הוא פליט שנולד בעיר צפת וממייסדי תנועת פתח, חלוצת המאבק המזוין נגד ישראל. בדומה לאנור אל-סאדאת, שפעל בצלו של ה"מנהיג המיתולוגי" ג'מאל עבד אל-נאצר והצעיד את בני עמו מתבוסת 1967 לחתימת הסכם שלום עם ישראל, עשוי אבו מאזן להפתיע ולהשיג את מה שלא השיג האב המיתולוגי יאסר ערפאת – מדינה פלסטינית עצמאית.

האם יבחר לעשות זאת על ידי העברת מושכות השלטון לצעירי הפתח וחזרה למאבק המזוין, או על ידי המשך הפעלת לחץ על הקהילה הבין-לאומית ואיום בפירוק הרשות? האם יחליט להיענות לנתניהו, ולהעמיד במבחן את הצהרותיו האחרונות בדבר נכונותו לנהל משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים?

כך או אחרת, צודק צאא'ב עריקאת בדברו על אבו מאזן כעל "אדם שהושלך ללב ים כשידיו ורגליו כבולות, וכאשר הוא טובע טוענים שאינו יודע לשחות". על ההנהגה הישראלית להבין כי אחדות השורה הפלסטינית אינה איום מדיני וצבאי, ולהמנע מלהעניש את הרשות הפלסטינית על מאמציה לייצר "ישות שלטונית אחת וכוח צבאי אחד".

 
שתף מאמר זה