18.09.2016 מאמר מאת דורון מצא
 

להתראות רשות פלסטינית, שלום כאוס

אסטרטגיית ה"שלום הכלכלי", ששר הבטחון ליברמן הצטרף לאחרונה לנציגיה הבכירים בפוליטיקה הישראלית, מבקשת להמיר את הלאומיות הפלסטינית בשיתופי פעולה על בסיס מקומי וקהילתי. הסכנה: אבדן השליטה בגדה המערבית וזליגתה לסלפיה-ג'יהאדיה

בסוף החודש שעבר האשים שר הבטחון ליברמן את נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בשחיתות המעיבה על פוטנציאל השגשוג הכלכלי של המערכת הפלסטינית. האמירה הזו, שחלפה מבלי שגורם כלשהו ייחס לה משמעות, היא מרתקת משום שהיא משקפת את בסיס מערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים ואת הלך החשיבה בממסד הישראלי ביחס למרחב האפשרויות העומד בפני ישראל בהקשר הפלסטיני.

עד כה היו פוליטיקאים ישראלים הגורם העיקרי שתקף את המנהיגות הפלסטינית. מנהיגי הרשות הפלסטינית, ובעיקר אבו מאזן, הואשמו תדירות במעורבות בהסתה, עידוד אלימות וכמובן בניהול מערכה דיפלומטית שתכליתה הוקעת ישראל ופגיעה בשמה הטוב. מאז החלה האינתיפאדה השלישית אף תלתה ישראל על כתפי המנהיגות הפלסטינית את האחריות להתפרצות האלימות והצליחה להשריש את הטיעון הזה בדעת הקהל.

אלא שהפעם היה הטיעון הפוליטי שונה. לראשונה הואשם המנהיג הפלסטיני במעורבות לא במהלך אנטי-ישראלי אלא בשחיתות הפוגעת ביציבות הכלכלית של המרחב. זוהי הודאה פומבית דרמטית בחשיבותה של הכלכלה בתפיסת ניהול הסכסוך עם הפלסטינים. למעשה חשף ליברמן את ההנחה הישראלית כי ניתן לעמעם את המאוויים הלאומיים של הפלסטינים, ואף לדחות את מימושם, באמצעות המרת שאיפותיהם הפוליטיות בסדר יום אזרחי המשלב רווחה כלכלית ומידה לא מבוטלת של ניהול עצמי אוטונומי.

תפיסת ה"שלום הכלכלי" נעוצה היטב בהיסטוריה של יחסי ישראל והפלסטינים, לא רק ממזרח לקו הירוק אלא גם בהקשר למיעוט הערבי בישראל. היא קיבלה משנה תוקף ב-15 השנה האחרונות על רקע השתרשות תזת ה"אין פתרון" בקרב הציבור הישראלי והפלסטיני. החלופה לתפיסת ההסדרה ולרעיון שתי המדינות, אשר התמוססו לחלוטין בעקבות האינתיפאדה השניה (ספטמבר 2000), נשענה על יסודות של שיתוף פעולה כלכלי בין האליטות הישראלית והפלסטינית. אחד מביטוייו המובהקים היה היקף האוכלוסייה הפלסטינית שהועסקה בישראל, המזכיר את "תקופת הזוהר" שקדמה לאינתיפאדה הראשונה.

ראש הממשלה בסיור בגדר המזרחית עם הרמטכ"ל, פברואר 2016 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

 

לתקומתה של תפיסת ה"שלום הכלכלי" הביאו גם השתרשותם של זרמי המחשבה הניאו-ליברלים המבוססים על החתירה לטיפוחה של כלכלה גם במחיר שבירתן של מחיצות לאומיות המקשות על זרימה שוטפת של סחורות, שירותים והון אנושי. אלה הפכו את המרחב היהודי-פלסטיני בין הים ובין הנהר למרחב כלכלי משותף שבו מתקיימת סימביוזה הדוקה בין הצדדים, לצד מרכיבים מוכרים של סכסוך לאומי. אולם הסדר הניאו-ליברלי הזה לא יצר מערכת שוויונית בין האוכלוסיות; חלקן נהנו מפירותיו בעוד שקבוצות אחרות הסתפקו בשאריות.

האינתיפאדה השלישית פרצה לא על רקע שאיפות לאומיות לעצמאות אלא מתוך מחאה של אלה שנדחקו אל מחוץ לסדר הכלכלי, בעיקר בקרב תושבי השכונות המוזנחות במזרח ירושלים. אין זה מקרה כי המנגנון העיקרי שבו השתמשה ישראל לכבות את הבעירה היה תעסוקת פלסטינים בישראל. התכלית הייתה הרחבתן של קבוצות הנהנים מהסדר הניאו-ליברלי הישראלי-פלסטיני, ועל ידי כך העצמת הפסדיהן אם ישובו לניהול מאבק לאומי.

האמירה של שר הביטחון היא, אם כן, הודאה חשובה בפרדיגמת ה"שלום הכלכלי" כמצפן לפוליטיקה של הימין ביחס למערכת הפלסטינית. אבו מאזן מואשם, למעשה, בחתירה תחת הסדר הכלכלי הישראלי-פלסטיני שהמנהיגות הפלסטינית הייתה שותפה ליצירתו מלכתחילה. סיבותיה, אמנם, היו עמה: ייאוש מרעיון שתי המדינות לאור עמדותיה של ישראל והפאסיביות של הקהילה הבין-לאומית, וביצור מעמדה במציאות של חוסר יציבות אזורית באמצעות שיפור המצב הכלכלי של האוכלוסיה הפלסטינית. האינתיפאדה השלישית לא שינתה את ההגיון המכונן של השותפות הזו בין האליטות השלטוניות הישראליות והפלסטיניות.   

ההצבעה הנוכחית על אבו מאזן כגורם המחבל בסדר הכלכלי עשויה ללמד על עניינם של גורמים בישראל לצעוד כברת דרך נוספת במסגרת אסטרטגיית ה"שלום הכלכלי": המרת שיתוף הפעולה עם המנהיגות ההיסטורית של אש"ף ופתח, שעדיין מבטאת את המאווים הלאומיים של העם הפלסטיני, בשיתוף פעולה עם מנהיגויות פלסטיניות מקומיות בעלות אינטרסים מוגבלים. תפיסות כאלה רווחו בשיח הישראלי הממסדי בשנות ה-70 ונראה כי הן זוכות לעדנה, לא רק בישראל אלא גם במזרח התיכון, שבחלקים ממנו מחליף סדר קהילתי, תת-לאומי, את ההסדרים הלאומיים. נראה כי העתקת המודלים הקהילתיים של ה"מזרח התיכון החדש" נתפסת כאטרקטיבית בראי גורמים בישראל, המבקשים לקעקע לחלוטין את מעמדם של נציגי הלאומיות הפלסטינית.

אולם להעתקת המודלים הקהילתיים לתוך המרחב הפלסטיני עלול להיות אפקט שלילי: אבדן הסמכות הפוליטית המרכזית בגדה המערבית. לעניין זה עלולות להיות משמעויות הרסניות, בין השאר משום שמציאות שכזו תהא, בוודאי בהקשר המזרח תיכוני החדש, מצע נוח לצמיחתם של גורמים רדיקליים על-לאומיים. או אז תיזכר ישראל בערגה באבו מאזן ובחבורה המקיפה אותו.

 
שתף מאמר זה