28.01.2013 מאמר מאת דרור זאבי
 

לחשוב מחדש על השוויון בנטל

הדיון הציבורי בעניין גיוס הערבים והחרדים - מה שנקרא השוויון בנטל - מתנהל בצורה חובבנית וחלקית, בלי להביט בתמונה המלאה. טיפול נכון בסוגיה מחייב לחשוב מחדש גם על מבנה השירות הצבאי וגם על מערך השירות האזרחי

הוויכוח על סוגיית השוויון בנטל הוא דוגמה נוספת לדרך המעוותת והשלפנית שבה מתווכחים אצלנו על נושאים רבים – הרבה סיסמאות וזעם קדוש, ומעט מאד מחשבה. כדי לטפל נכון בבעיה צריך לחשוב בצורה הרבה יותר מקיפה גם על הצורך בשירות חובה וגם על היקפו.

במה יועיל לנו השוויון בנטל? האם העובדה שנצליח לגייס כל שנה עוד, נניח, עשרים אלף חרדים ועשרים אלף ערבים לשירות צבאי ואזרחי תשנה הרבה? אינני בטוח. מצד אחד די ברור שהמתגייסים, אשר המוטיבציה שלהם בשפל, לא יתנדבו ליחידות הצבאיות שיש להן ערך של ממש. מצד שני, אם יתנדבו לעבוד בבתי חולים ובגני ילדים, זה שוב יסייע למדינה להתחמק מבנייה מסודרת ועקבית של מקצועות הסיעוד וההוראה, ולהתחמק מתשלום משכורות הוגנות.

צה"ל מנסה לשכנע שהוא זקוק ליותר כוח אדם וליותר ציוד משוכלל כדי להיענות לאתגרים העומדים בפניו, אולם האמת היא שהמדינות סביבנו התרסקו וממשיכות להתרסק כאיום צבאי קונבנציונאלי. הצבא העיראקי מדולדל ומזה שנים רבות אינו מופנה נגדנו; הצבא הסורי מתפרק לחתיכות קטנות נגד עינינו; מצרים נתונה במלחמת אזרחים והכלכלה המצרית מנסה לצוף מעל פני המים. בניית צבא גדול וחזק איננה בשום צורה חלק מתכנית הממשלה המצרית לשרוד. מדינות אחרות כגון סעודיה וירדן הן בעלות בריתנו נגד איראן, ולבסוף, איראן עצמה רחוקה מדי לפתח מלחמת יבשה אפקטיבית עימנו. הכוחות היחידים הנראים לעין הם חזבאללה, חמאס, ואולי מרי אזרחי בגדה. ובשלושת המקרים, גם אם תתנהל מלחמת יבשה (או מה שהצבא מכנה 'תמרון קרקעי') יהיה זה בסדר גודל של שתיים או שלוש אוגדות. הרבה פחות מן המצאי של צבא גדול. בשורה התחתונה ברור שבעשור או שניים הקרובים, כל התרחישים מצביעים על כך שמלחמה קונבנציונאלית רחבת היקף לא תתפתח באזורנו.

נכון, אפשר לטעון שמשטרים שהצליחו לשמור בדרך כלל על שקט בגבול, כמו משטרו של אסד, יוחלפו בעתיד על ידי משטרים עוינים באופן פעיל, ממומנים ומנוהלים על ידי ארגון אל-קאעידה ודומיו. זוהי אפשרות שאי אפשר לבטלה אולם גם אם זה אכן יקרה, הנשק והציוד שהמשטרים הללו יצליחו לרכוש לא יאפשרו לבנות צבא קונבנציונאלי רציני. הם ייאלצו להמשיך ולהשתמש בשתי הטכנולוגיות האסימטריות המוכרות לנו – רקטות ולוחמת גרילה. המשמעות היא שהמשאבים שצה"ל משקיע בצבא קונבנציונאלי ענק, הבנוי על שירות חובה של שלוש שנים, מיותרים לגמרי. מכאן צריך גם לגזור את מדיניות הגיוס והשוויון בנטל.

הצעתי היא, ראשית, לצמצם את שירות החובה לשנה וחצי, וגם בתקופה זו להעלות בצורה משמעותית את השכר לחיילים. זוהי תקופה שבה אפשר לאמן כל חייל ברמה גבוהה ולאפשר לו הכשרה בסיסית שתפותח בתקופת אימונים קצרה כל שנה למקרה המאד נדיר שבו נצטרך לגייס את כל מערך המילואים. שנית, יש להפוך את שירות הקבע לאטרקטיבי במיוחד על ידי מתן משכורות גבוהות, הטבות ותכניות קידום משמעותיות לאותם חיילים שיבחרו להמשיך בשירות, ואשר צה"ל יהיה מעוניין בהמשך שירותם. ברור שהתהליך הזה ידרוש גם חשיבה מחודשת לגבי מבנה הצבא. בין השאר חלק גדול מן החטיבות הסדירות יפורקו ויאוחדו. יחידות חדשות המבוססות על טכנולוגיות מודרניות כגון כיפת ברזל והחץ ייבנו במקומן, והיחידות המיוחדות ישמשו בסיס למערך היבשה כולו.

במקביל צריכה המדינה לבנות גם מערך אזרחי מקביל ומפותח הרבה יותר מכפי שהוא כיום, כדי לתעל את כל כוח האדם שיגויס, ובמיוחד מקרב החרדים והערבים, לעבודות שאינן רק פתרון נוח לדרישה העממית לשוויון, אלא שגם יוכלו באמת לקדם את הקבוצות החברתיות הנחשלות והמוחלשות במדינה. לשם כך יש לחשוב מחדש על כל הסוגיה: למפות במדויק אזורים בעייתיים שבהם המגויסים הללו יידרשו לסייע ולפתח מסגרות חדשות. במקום לחשוב רק על התנדבות של יחידים לבתי חולים או בתי ספר כדאי ללמוד מניסיונן של קבוצות שכבר עושות זאת בפועל: גרעין הקיבוץ העירוני המורכב מצעירים חדורי אמונה הוא דוגמה אחת, ושנת השירות בתנועות הנוער היא דוגמה שנייה.

רק כך, כאשר שאלת השוויון בנטל תהיה חלק מתכנית מקיפה הרבה יותר, ומשוכללת הרבה יותר, יהיה טעם לנסות וליישם אותה.

 
שתף מאמר זה