01.06.2017 מאמר מאת דורון מצא
משפחות אסירים פלסטינים בירושלים, פברואר 2013 (קובי גדעון, לע"מ)
משפחות אסירים פלסטינים בירושלים, פברואר 2013 (קובי גדעון, לע"מ)    

מאחד ועוד אחד יוצא כלום

לישראל, לרשות הפלסטינית ולחמאס יש אינטרס בהמשך הסדר הקיים: מראית עין של מאבק בכיבוש ותשלום מס שפתיים לרעיון שתי המדינות. שואפי השינוי משני הצדדים נדרשים ליצירתיות, ובעיקר לגישה מציאותית

שני אירועים שהתרחשו בסוף השבוע האחרון, בצד הפלסטיני ובצד הישראלי, לכאורה מנותקים זה מזה, הם בפועל ביטוי לתהליך פוליטי-מדיני דומה המתחולל בשני הצדדים. זיקת הגומלין ביניהם מלמדת דבר-מה חשוב על טיבה ומאפייניה של המערכת הישראלית-פלסטינית.

האירוע הראשון הוא סיום שביתת הרעב של האסירים הבטחוניים בישראל לאחר ארבעים יום. מאחורי השביתה עמד מרואן ברגותי, השפוט למאסרי עולם מצטברים על חלקו בייזום פעילות הטרור של תנזים פתח במהלך האינתיפאדה השניה. השביתה שהחלה בקול תרועה רמה נבלעה בביקורו של טראמפ באזור והסתיימה בקול ענות חלושה מבחינת השובתים. הישגיהם מסתכמים בשיפור תנאי הביקורי לבני משפחותיהם, ונראה כי בניגוד לשביתות רעב קודמות, ידם של שלטונות הכלא הייתה הפעם על העליונה.

ברגותי ניסה לעורר את דעת הקהל הפלסטינית ולקדם את מעמדו הפוליטי באמצעות השביתה, כחלופה לאומית אקטיביסטית למנהיגותו של אבו מאזן ולסדר המדיני-פוליטי הקיים, המבוסס על שיתוף פעולה אינטנסיבי עם ישראל. יש להניח כי תוצאות השביתה יפגעו במהלך המחושב של האסיר מספר אחת הקורא תגר על המנהיג.

האירוע השני הוא הפגנת השמאל שהתקיימה בסוף השבוע האחרון בכיכר רבין בתל-אביב תחת הסיסמא "שתי מדינות – תקווה אחת". האירוע נועד לכאורה למנף את מה שהוגדר על-ידי חלק מהדוברים כ"הזדמנות מדינית" שנוצרה בעקבות ביקור הנשיא טראמפ במזרח התיכון. אולם בדומה לתמונת הצילום של שביתת האסירים, גם אירוע זה הסתיים בקול ענות חלושה. 15 אלף איש נכחו במה שתוכנן להיות עצרת המונים שתבטא את לבו הפועם של מחנה השלום, ועוררו את הרושם שהסוגיה המדינית אינה מעניינת את הציבור הישראלי. בעבר ידעה הכיכר מפגני עוצמה פוליטיים בקשר לתהליך השלום, על אחת כמה וכמה בקשר לתביעות חברתיות-כלכליות.

קו מחבר פוליטי עובר בין שני האירועים הללו. שניהם נוגעים ליחסים בין ישראל והפלסטינים, אולם גם משקפים את אופיה של המערכת הישראלית-פלסטינית בעשור האחרון. המערכת הזו ניצבת על שני יסודות שהוכיחו יכולת שרידות מרשימה: האחד, השחיקה ברעיון שתי המדינות והחלפתו בהסדרים מדיניים לא-פורמליים המשמרים את המצב הקיים. מטרות העל המדיניות של שני הצדדים – עצמאות מלאה מהצד הפלסטיני וסיום הכיבוש או לחלופין סיפוח השטחים מהצד הישראלי – אמנם עומדות בעינן, אך שני הצדדים מסתפקים ביעדי ביניים צנועים המאפשרים קיום הדדי בתנאי יציבות כלכליים ופוליטיים.

היסוד השני הוא הנכונות של ההנהגות הפוליטיות בירושלים ובראמאללה לקדם, בביתם פנימה, את התפיסה כי ההבנות השקטות חיוניות לביסוס שיתוף פעולה כלכלי ובטחוני. המשמעות היא הפיכתו המשותפת של המרחב הישראלי-פלסטיני למובלעת של יציבות באזור מעורער המתאפיין בתהפוכות ובחוסר יציבות אינהרנטית.

על רקע זה, שביתת האסירים הפלסטינים והפגנת השמאל הישראלי הם ביטוי לנסיונם של גורמים בחברה הפלסטינית והישראלית לפרוץ את מסגרת הסדר הקיים ולשבש את שיתוף הפעולה הפוליטי בין ההנהגות בשני הצדדים, המחזיק מעמד למעלה מעשור באופן מעורר השתאות.

סדר היום החלופי המוצע מסמל התנגדות פוליטית ורעיונית. מהצד הפלסטיני, שביתת האסירים איננה מרוכזת בזכויות האסיר (והאדם), אלא מהווה מהלך של קבוצת כוח שמודרת מהסדר הקיים שמובילה הרשות הפלסטינית. שיתוף הפעולה הפלסטיני-ישראלי, יש לזכור, דוחק את ענייני האסירים הפלסטינים לשוליים, משום שעבאס מעדיף התנהלות נינוחה, בלתי מתגרה ככל האפשר, מול ממשלת ישראל. מהצד הישראלי, ההפגנה היא מעשה של התנגדות לשחיקה המכוונת של פתרון שתי המדינות.  

כשלונן היחסי של שביתת האסירים ושל הפגנת השמאל מלמד כי בעת הנוכחית הסדר הקיים במערכת הישראלית-פלסטינית יציב, וכי עצמתם של מבני הכוח הפוליטיים והרעיוניים בשני הצדדים גדולה. כולם ניצבים כחסם כבד בפני שינוי המציאות הקיימת. מכך יכולות להיגזר שתי מסקנות פוליטיות. האחת, הנאיבית יותר, ברוח מאמרה של דיאנה בוטו שהתפרסם השבוע, היא הצורך בהמשך ערעורו של הסדר הקיים במטרה להחיות, בסופו של דבר, את התהליך המדיני.

השניה, המפוכחת יותר, היא הצורך בכיול מחדש של ציפיותיהם של השחקנים המעורבים במעשה הפוליטי. עליהם לרענן את דפוסי המחשבה המדינית באופן העולה בקנה אחד לא עם משאת נפשם אלא עם מה שאפשר להשיג בהתחשב בעצמתה הנוכחית של המערכת הישראלית-פלסטינית.

חמישים שנה לאחר המלחמה הקצרה אשר שינתה את פני המזרח התיכון, שואפי השינוי מקרב הישראלים והפלסטינים נדרשים ליצירתיות ולפתיחות מחשבתית, גם אם היא כרוכה בפרידה כואבת מתפיסות העבר. זאת משום שהתפיסות הללו מנתבות את שני הצדדים לעוד מאותו הדבר.   

 
שתף מאמר זה