07.03.2015 מאמר מאת אברהם סלע
 

מהלך היסטורי לבלימת ההקצנה הדתית באסלאם

נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, תובע מהמוסד ההלכתי הגבוה ביותר באסלאם הסוני להתגייס באורח פעיל לבלימת ההקצנה הדתית, על פרשנויותיה ההלכתיות וביטוייה האלימים. ימים יגידו האם חכמי אל-אזהר יעזו לעשות ולו מקצת מהנדרש מהם, תוך עימות בלתי-נמנע עם אנשי דת מוסלמים ברחבי העולם והסתכנות בחרם וטרור בשם הדת.

התקשורת בישראל התעלמה כמעט לחלוטין מהנאום הדרמטי שנשא הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי באוניברסיטת אל-אזהר בפני צמרת מנהיגי הדת ופקידי משרד ההקדשים המצרי, לרגל יום הולדת הנביא מוחמד שחל השנה ב-1 בינואר.

בנאום חסר תקדים בניסוחו פנה סיסי במישרין לאנשי הדת הנוכחים באולם וקרא להם לבחון מחדש את המחשבה האסלאמית מתוך ראייה "נאורה יותר" כדי לעצב מחדש את "השיח הדתי הנכון," כזה התואם את זמנו. בטון תקיף חזר סיסי והדגיש כי לא ייתכן שהמחשבה האסלאמית, המתבססת על קורפוס של טקסטים ורעיונות שקודשו לאורך מאות שנים, "מקוממת את כל העולם", והפכה את ה"אומה" (כלל המוסלמים בעולם) ל"מקור של כאב, סכנה, הרג והרס לשאר העולם". לפיכך, פסק סיסי, "אנו זקוקים למהפכה דתית. אתם, אנשי הדת, אחראים בפני אללה. העולם כולו [...] ממתין לצעד הבא שלכם [...] כי האומה הזו נקרעת, נהרסת, הולכת לאבדון [...] על ידינו אנו."   

על רקע אירועי הטרור האסלאמי בצרפת בינואר האחרון זכה נאומו של סיסי לציון מצד פרשנים מערביים. יש שראו בו מועמד ראוי לקבלת פרס נובל לשלום ויש שהגדירוהו כ"צ'רצ'יל חדש," אך רבים אחרים הטילו ספק בכך שהנשיא המצרי מבשר את בואה של רפורמה אסלאמית. יש לציין כי לקריאתו של סיסי קדמו התבטאויות רבות בעיתונות וברשתות הטלוויזיה הפרטיות במצרים שקראו לסיסי לעשות צעד בכיוון זה שיכניס אותו להיסטוריה. מאז סילוקו של מורסי בקיץ 2013, ובעיקר לאחר בחירת סיסי לנשיא, נמתחת בתקשורת המצרית ביקורת חריפה על אנשי דת שעושים שימוש באסלאם ובטקסטים אסלאמיים לצרכים פוליטיים.

נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי (תמונה: העמוד הרשמי בפייסבוק)

ביקורת זו בולטת במיוחד בתכניות טלוויזיה בעלות תוכן חינוכי-דתי המוגשות על ידי אידיאולוגים חילוניים חסרי הכשרה דתית מוסדית. לאחרונה תקף אחד מהם, אבראהים עיסא, את האסלאמיסטים לסוגיהם—האחים המוסלמים, הסלפים, ואף הממסד הדתי עצמו—בכך שהימנעותם מגינוי דאעש ומעשיו חושפת את היותם שותפים לתופעה קיצונית זו, וההבדל ביניהם הוא רק בהיבט המעשי. לטענתו, הם כולם שותפים לאותה דרך חשיבה מונופוליסטית על הדת ולהגדרת כל מי שאינו מסכים איתם, גם אם הוא מוסלמי, ככופר (תכפיר). הם כולם שותפים בעמידתם על עיקרון ריבונות האל (חאכמיה) וחוסר הלגיטימיות של חקיקה על ידי המוסדות הייצוגיים, וכן ביחסם המפלה כלפי מיעוטים ונשים. בקצרה, הממסד האזהרי עצמו, זה שסיסי פנה אליו, דבק באסלאם שמרני ואינו מקבל את הנורמות האזרחיות-לאומיות.  

בינתיים, בעקבות הזעזוע שחולל פרסום הסרטון על הוצאתו להורג של הטייס הירדני השבוי מֻעַאד' כסאסבה בשריפה בעודו בחיים, התאחדו אנשי דת מוסלמים בכירים בפרסום גינויים חריפים למדינה האסלאמית. רבים מהם, ובכלל זה אבו מוחמד אל-מקדסי, אחד ההוגים האסלאמיים הבולטים כיום, הנחשב מדריך רוחני של רבים בזרם האסלאמי-ג'יהאדיסטי המזוהה עם אל-קאעדה, הציגו את המדינה האסלאמית ותפיסותיה, ובכלל זה ההכרזה העצמית שלה כח'ליפות, ככאלה המנוגדות לאסלאם. אולם עד כה הגיבו הממסדים האסלאמיים בארצות האסלאם ובמערב בשתיקה רועמת על קריאתו של הנשיא המצרי לבחינה מחדש של השיח האסלאמי.

על רקע זה ראוי לבחון את נאומו של סיסי לעומק; קודם כל על פי תוכנו, ולאחר מכן לאור עמדתו של הנשיא המצרי כלפי "האחים המוסלמים", שעליהם הכריז מלחמת חורמה מאז קיץ 2013.

אשר לתוכן הנאום, חרף ניסוחו במושגים כלליים זהו תקדים היסטורי של ראש מדינה מוסלמית, המטיל בפומבי אחריות מעשית ומוסרית על הממסד הדתי לחולל מהפכה דתית. אין מדובר בעוד בקשה ממנהיג פוליטי לראשי הממסד הדתי לתת חוות דעת הלכתית לתכלית מוגדרת, כמו אישור בדיעבד להסכם שלום עם ישראל, גינוי פעולות התאבדות נגד אזרחים חפים מפשע כמנוגדות לרוח האסלאם, או מתן פרשנות ברוח החוק הבין-לאומי למצוות הג'יהאד. סיסי הוציא מכלל קריאתו למהפכה דתית את האסלאם כאמונה ופולחן, ועם זאת חזר והתייחס להשפעתם ההרסנית של טקסטים ורעיונות מקודשים שאותם דרש מאנשי הדת לבחון מחדש כצופים מהחוץ, ללא הנטל של מחויבות למחשבה הדתית הקיימת.

מתנגד לקיצוניות דתית ולטרור. נאומו של א-סיסי ביום ציון מולד הנביא מוחמד.

 

לכאורה ניתן להבין תביעה זו, יחד עם הקריאה למהפכה דתית, כמכוונת לטקסטים קאנוניים, ובראשם הקוראן והחדית', וכן לדוגמות ומסורות דתיות מקודשות שלא עברו רפורמציה מהסוג שעברה הנצרות, ושבלעדיה ספק אם היתה מתאפשרת מהפכת הנאורות. אבל ספק רב אם לזה קרא סיסי, ולו רק משום הכרתו את המגבלות התיאולוגיות הקיימות בעניין זה מאז ימי הביניים, שהן חלק ממהותו של מוסד אל-אזהר. אף שמאחורי מוסד זה אלף שנות היסטוריה כמרכז של למדנות וסמכות הלכתית אסלאמית, ספק אם יוכל מוסד זה לחולל מהפכה כזו במחשבה הדתית המוסלמית, אם בשל המבנה המבוזר וחסר ההיררכיה של סמכות הלכתית באסלאם אם משום שהממסד הדתי נתון מזה שנים רבות לביקורת חריפה ובוז מצד תנועות אסלאמיות לא-ממסדיות, בשל נאמנותו למשטרים אוטוקרטיים ומדכאים האחראים להשחתת החברה והמדינה ולסטייתן מהמסורת המוסלמית. לתנועות אלה, שרבות מהן אחראיות להקצנה האידיאולוגית-דתית בקרב אוכלוסיות מוסלמיות, כוח משיכה עממי רב הנובע במידה רבה ממצוקות חברתיות וכלכליות הולכות ומחריפות.

מהפכה דתית באסלאם פירושה הפיכת הקוראן ושאר הכתבים הדתיים לטקסט ספרותי הכפוף לבחינה ביקורתית של מדעי החברה, כפי שהציע למשל מוחמד ארכון, אינטלקטואל מוסלמי-ליברלי ממוצא מרוקאי שחי ופעל רוב שנות חייו בצרפת. באנלוגיה להתפתחות הרפורמה במחשבה היהודית מאז שלהי המאה השמונה-עשרה, דומה שמהפכה דתית באסלאם, אם תהיה אי-פעם אפשרית, תלויה באינטלקטואלים ליברליים יותר מאשר בממסדים דתיים. אולם העדר חופש מחשבה במדינות רבות בעלות רוב מוסלמי ונטייתם של משכילים להתיישר עם עמדת המשטר, אינם מותירים מקום לאופטימיות רבה.

ועם זאת, מאז תחילת המאה התשע-עשרה היו אלה תמיד השליטים והאליטות הפוליטיות בארצות האסלאם שיזמו וביצעו רפורמות חוקתיות ומוסדיות כחלק מתהליך המודרניזציה הבלתי-נמנע, בשל החולשה הבולטת שלהן נוכח העליונות המערבית הכלכלית, הצבאית והפוליטית. ואף שרפורמות אלו נמנעו מלעסוק במישרין בדת עצמה—אך לאורך זמן הובילו לחילון החברה והמוסדות—הן עוררו התנגדות רחבה מצד שומרי חומות המסורת. אפילו אתא תורכ, אבי תורכיה המודרנית וגדול הרפורמטורים בארצות האסלאם בעת החדשה, לא טען לשינוי במושגים דתיים. הוא אמנם ביטל את הח'ליפות, הפריד את הדת מהמדינה וקבע את חילונה של החברה והמדינה כאחד מעקרונות הרפובליקה התורכית, אולם הוא לא העז, או לא ראה לנכון, לקרוא למהפכה דתית. ולמרות הרפורמות שחולל בשעתו, לעיתים קרובות בכפייה, היתה הצלחתן חלקית. מאז סוף מלחמת העולם השנייה ניכרת הופעתו מחדש של האסלאם בתורכיה וחדירתו בעוצמה הולכת וגדלה למרחב הפרטי, וממנו למרחב הציבורי. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא שלטון הרוב המוחלט שהוענק שוב ושוב למפלגת הצדק והפיתוח בבחירות חופשיות מאז סוף 2002, ובחירתו לפני חודשים אחדים של מנהיג המפלגה ארדואן לנשיא.

כמוסלמי מאמין (ואף כזה שנחשב עד לא מכבר מקורב לאחים המוסלמים), אין להניח אפוא שכוונת סיסי הינה למהפכה באסלאם במובן של פתיחת הטקסטים הקאנוניים של הדת לדיון ביקורתי-רציונלי. לכל היותר מדובר בניסוח בוטה ותקיף יותר של מסר שהשמיעו לפני סיסי מנהיגים מוסלמיים אחרים כמו עבדאללה השני מלך ירדן, או שליט פקיסטן לשעבר פרבז מושרף, בדבר המתינות והנאורות של "האסלאם האמתי." אם יש משמעות מעשית לקריאתו של סיסי, זוהי התביעה מהממסד הדתי להתגייס באורח פעיל לבלימת ההקצנה הדתית על פרשנויותיה ההלכתיות וביטוייה האלימים. הדבר ניתן להיעשות באמצעות יצירת שיח דתי נגדי הנשען על פרשנות מתונה ובלתי-לוחמנית של טקסטים מקודשים, בעיקר בסוגיות ההלכתיות הנוגעות לעניינים הציבוריים. מדובר בעיקר ביחס ל"אחר", בין אם מדובר במיעוט דתי במדינה בעלת רוב מוסלמי בין ביחסים עם לא-מוסלמים בכל מקום אחר בעולם. שיח פרשני חדש כזה אמור להפוך את הטקסטים הללו לסובלניים ופתוחים יותר בין המוסלמים לבין עצמם וכן ביחס ללא-מוסלמים.

אוניברסיטת ומסגד אל-אזהר (תמונה: אתר אל-אזהר)

דבריו של סיסי הינם חלק בלתי-נפרד מהעימות האלים בין המשטר לתנועת האחים המוסלמים מאז קיץ 2013, והדיכוי חסר התקדים בהחלטיותו שהצבא והמשטר בהנהגת סיסי הפעילו מאז כנגד מנהיגיה ומוסדותיה של התנועה. מאז נבחר לנשיא הצהיר סיסי יותר מפעם אחת על רצונו לראות אסלאם בעל חזון שונה מזה הקיים, המשדר אלימות וחוסר סובלנות כלפי לא-מוסלמים במצרים ובכל רחבי העולם. הופעתן של תנועות הג'יהאד ושל המדינה האסלאמית הלוחמות בסוריה ובעיראק, על אכזריותן וממדי הסבל והחורבן שהן גורמות, שלא לדבר על התפשטות התופעה לארצות המערב, מעניקה לסיסי רקע נוח להציג עצמו בפני המערב כאוטוקרט נאור הלוחם בהקצנה הדתית, ובכך לטשטש במשהו את תדמיתו כמנהיג שתפס את השלטון בהפיכה צבאית כנגד נשיא נבחר. הצגת תביעתו לרפורמה של המחשבה הדתית דווקא במוסד אל-אזהר מלמדת אולי גם על כוונתו לבסס מחדש את מנהיגותה הפוליטית והדתית של מצרים, בעיקר לנוכח עליית מעמדה של איראן באזור.   

לתעוזה והחדשנות שגילה סיסי בנאומו באל-אזהר נוספה הופעתו המפתיעה בכנסיית סנט מרק באלכסנדריה לצד האפיפיור הקופטי תיאודורוס השני, ערב חג המולד הקופטי (שאותו חוגגים ב-7 בינואר), והברכה שנשא לרגל השנה החדשה לבני העדה הקופטית תוך הדגשת היותם מצרים, כמוהם כמו שאר אזרחי המדינה. הופעתו של סיסי בחג המולד גם היא חסרת תקדים: הנשיאים שקדמו לו, נאצר, סאדאת, מובארכ, וכל שכן מורסי, נמנעו מכך והסתפקו בשיגור נציגים מדרג נמוך לאירועים מסוג זה, שכן הדבר מנוגד למסורת האסלאמית שאין לברך את בני הדתות האחרות בחגיהן.  

גישתו של הנשיא סיסי כבר זכתה להכרת תודה מצד בני המיעוט הקופטי, לאחר עשרות שנים שבהן הופלו לרעה על ידי נשיאיה הקודמים של מצרים. בעת כהונת הנשיא מורסי הופקרו הקופטים להתקפות אלימות והרס כנסיות ומוסדות קופטיים על ידי אסלאמיסטים משולחי רסן. ואולם ימים יגידו אם יוזמותיו של הנשיא המצרי יישאו פרי מעבר להפגנת האחווה כלפי העדה הקופטית, ואם הממסד הדתי המצרי, כנוע וסר למרות השלטון ככל שיהיה, יעז "להרים את הכפפות" ולעשות ולו במקצת מהנדרש ממנו, תוך עימות בלתי-נמנע עם אנשי דת מוסלמים ברחבי העולם והסתכנות בחרם וטרור בשם הדת.


אברהם סלע הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. תודתי נתונה לד"ר ואיל אבו עקסא על הערותיו לגרסה קודמת של מאמר זה.

 
שתף מאמר זה