15.10.2017 מאמר מאת אורן ברק
 

מהתרחבות לסכסוך: בין ישראל/פלסטין ללבנון

אף שהישראלים, הפלסטינים והלבנונים הן קהילות אומללות, כל אחת על פי דרכה, יש להן מה ללמוד זו מזו כדי שעתידן באזור הזה יהיה קודר פחות. ספר חדש משווה בין שתי המדינות המורחבות והשסועות: ישראל/פלסטין ולבנון

באוגוסט 1978 התקיימה פגישה חשאית בירושלים בין ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, לבין כמיל שַמעוּן, מנהיג נוצרי מארוני שכיהן כנשיא לבנון בשנים 1958-1952. במהלך הפגישה הבטיח בגין לשמעון כי ממשלתו תרחיב את הסיוע לנוצרים בלבנון, תוך שהוא עורך השוואה בינם לבין היהודים שנרדפו בשל דתם בגולה. הפגישה הסתיימה בחיבוקים אמיצים, אך כאשר יצא שַמעוּן מבית ראש הממשלה התקדרו פניו לפתע. "אדוני ראש הממשלה", אמר לבגין, "אל תעשו את אותן הטעויות שעשינו בלבנון. הצרפתים כפו עלינו את 'לבנון הגדולה' ואילצו אותנו לספח שטחים שאוכלוסייתם מוסלמית. זה היה מקור הצרות שלנו. אל תספחו שטחים עם מוסלמים לארצכם". בגין הקשיב לדברי האורח אך לא הגיב.

בספר שראה אור לאחרונה אני עורך השוואה בין "לבנון הגדולה", שהוקמה ב-1920, לבין "ישראל הגדולה" (או ישראל/פלסטין), שהוקמה ב-1967, כשני מקרים של "מדינות מורחבות" (expanded states). הישויות הפוליטיות הללו נוצרו כאשר יחידות פוליטיות קטנות יותר – המחוז האוטונומי של הר הלבנון ומדינת ישראל, בהתאמה – צירפו אליהן שטחים שנמצאו קודם לכן מחוץ לגבולותיהן.

"לבנון הגדולה", שהפכה מאוחר יותר למדינת לבנון העצמאית, התקבלה בסופו של דבר על-ידי רוב תושביה, לרבות המוסלמים (בעיקר שיעים וסונים) שהתגוררו בשטחים שסופחו אליה ב-1920, על-ידי שכניה (כולל סוריה, שכוננה אתה יחסים דיפלומטיים ב-2008) ועל-ידי שחקנים נוספים. אולם אין ולוּ מדינה אחת – לרבות ישראל עצמה – שהכירה באופן פורמלי בקיומה של "ישראל הגדולה", ורבים מתושבי ישראל/פלסטין, כולל רוב הפלסטינים וישראלים רבים, מתנגדים לה ושואפים לביטולה.

עם זאת, כל הניסיונות להביא ל"התכווצותן" של שתי המדינות המורחבות הללו הוכתרו בכישלון: גבולותיה של לבנון נותרו ללא שינוי מ-1920, וכך גם גבולות ישראל/פלסטין מ-1967, לפחות בכל האמור בגדה המערבית ומזרח-ירושלים, אף שגם בין רצועת עזה לבין ישראל אין כיום גבול מוכר מבחינה בינלאומית והרצועה נתונה למצור ישראלי ביבשה, באוויר ובים.

בספר אני טוען כי קיומן המתמשך של שתי המדינות המורחבות – לבנון וישראל/פלסטין – מחייב אותנו להתייחס אליהן ברצינות, כפי שאנו עושים לגבי תופעות פוליטיות אחרות. זאת במיוחד כאשר בשני המקרים, התרחבותה של המדינה, בין אם באופן פורמלי או לא פורמלי, הולידה חברה שסועה, המתאפיינת במתח בין קהילותיה הדתיות, האתניות והלאומיות השונות, במקום היחידה הפוליטית ההומוגנית יחסית שנראתה כעומדת להפוך למדינת לאום.

אחד הדברים המעניינים העולים מן ההשוואה בין ישראל/פלסטין ללבנון הוא שבעשורים שלאחר התרחבות המדינה אימצו מנהיגים פוליטיים בשתי המדינות דרכים שונות מאוד כדי להתמודד עם החברה השסועה שיצרו (בישראל/פלסטין) או שנוצרה עבורם (בלבנון; כאן יש לציין כי בניגוד לדברי שַמעוּן, הנוצרים המארונים הם שלחצו על בני בריתם הצרפתים להקים עבורם את "לבנון הגדולה"). זאת ועוד, ההחלטות שקיבלו מנהיגים אלו הובילו לתוצאות שהיו לעתים דומות ולעתים שונות, ולעתים אף הפכו שלובות זו בזו, כפי שקרה, למשל, בתקופת הברית בין ישראל לנוצרים בלבנון בשנים 1982-1976.

שני המקרים, לבנון וישראל/פלסטין, התאפיינו בתחילה ביציבות פוליטית יחסית, בין אם בעקבות הסדר המבוסס על "שיתוף בשלטון" בין הקהילות השונות במדינה, כפי שהיה בלבנון בשנים 1975-1943, או עקב כינון מערכת של "שליטה" של קהילה אחת באחרת, כמו בישראל/פלסטין עד 1987. אבל בשתי הישויות הפוליטיות, היציבות הפוליטית התערערה בשלב מאוחר יותר, לאחר שמי שראו עצמם נפגעים מן המצב הקיים – קבוצות מוסלמיות-ברובן בלבנון והפלסטינים בישראל/פלסטין – החלו להעלות תביעות פוליטיות וחברתיות-כלכליות שנדחו בידי מנהיגי המדינה.

אך בין שני המקרים היו גם הבדלים משמעותיים. ההבדלים בעוצמת המדינה, במידת הלגיטימיות שלה בעיני תושביה, ובהיקף המעורבות הבין-לאומית, גרמו לכך שהסכסוכים שפרצו בשתי החברות השסועות היו בעלי אופי שונה. בלבנון התנהל הסכסוך בעיקר על משרות ומשאבים, אך לא הייתה קריאת תגר על קיומה של המדינה המורחבת. בישראל/פלסטין, לעומת זאת, התנהל הסכסוך סביב המדינה המורחבת עצמה. הבדל בסיסי זה בין שני המקרים יכול להסביר מדוע תהליך השלום בלבנון היה מוצלח יחסית והביא להסכם טאיף מ-1989 ולסיומה של מלחמת האזרחים שנה לאחר מכן, בעוד שתהליך השלום בישראל/פלסטין בשנות ה-90 של המאה הקודמת נכשל והביא להתחדשות האלימות בין הצדדים.

State Expansion and Conflict

כריכת הספר State Expansion and Conflict (הוצאת קיימברידג', 2017)

 

מכיוון שלבנון וישראל/פלסטין אינן רק מקרים נפרדים אלא גם מדינות שכנות, חשוב לבדוק גם את היחסים ביניהן לפני התרחבות המדינה ולאחר מכן, ולשאול האם הייתה לגורם זה השפעה על היחסים הבילטרליים.

בניגוד לדימוי הרווח של יחסי ישראל-לבנון כמעורערים מטבעם, שתי המדינות ידעו תקופות של יציבות יחסית בגבולן המשותף. כך, למשל, בשנים 1967-1949, היו יחסי ישראל-לבנון יציבים יותר מאשר יחסי ישראל עם מצרים, סוריה או ירדן, ובתקופה זו טופלו הבעיות ביחסי שתי המדינות בהצלחה יחסית בידי ועדת שביתת הנשק הישראלית-לבנונית המשותפת, אשר כללה נציגים של שני הצבאות ומשקיף או"ם.

אך מ-1967 ואילך החלו היחסים בין שתי המדינות להתדרדר. בעקבות התרחבות המדינה בישראל/פלסטין גורשו הפלגים הפלסטיניים החמושים מן השטחים לירדן, ובעקבות מלחמת האזרחים שפרצה שם בין ספטמבר 1970 ליולי 1971 ("ספטמבר השחור") הם מצאו מקלט באזור הגבול הלבנוני-ישראלי, משם פעלו בחופשיות יחסית נגד ישראל. זו, מצדה, ניסתה תחילה לכפות על לבנון לרסן את הפלגים הללו, כפי שעשתה ירדן, ולאחר מכן ניסתה לעשות זאת בכוחות עצמה.

חשוב לציין כי התפיסה של מקבלי ההחלטות בישראל את לבנון בתקופה זו לא נבעה רק מגורמים אובייקטיביים (או "ריאליסטיים") אלא הושפעה גם, ואולי בעיקר, מן השינויים העמוקים שחלו בישראל/פלסטין, ובמיוחד מהתרחבות המדינה. במיוחד השפיעה ירידת קרנה של האוריינטציה הממלכתית בישראל, שבמרכזה המדינה, ועליית קרנה של האוריינטציה הקהילתית, שבמרכזה הקבוצה האתנו-לאומית, הן במישור הפנימי (כלומר בתוך ישראל/פלסטין) הן ביחסי ישראל עם שכנותיה ובזירה הבינלאומית. הניסיון של ישראל לבטל את הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון מ-1949 בעקבות מלחמת ישראל-ערב ב-1967, אף שלבנון כלל לא השתתפה בעימות זה, היווה סימן ראשון לכך. אך הביטוי הבולט ביותר לכך היה בין השנים 1982-1976.

בשנת 1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, ומפלגת הפלנגות עלתה ככוח הנוצרי-מארוני הגדול והחזק במדינה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. בפני מנהיגי ישראל, ובמיוחד אלה שדבקו בגישה ה"קהילתית", כמו ראש הממשלה בגין (אך גם חברי "הרשתות הביטחוניות" ובמיוחד אריאל שרון, רפאל איתן, דוד קמחי ועוד), נקרתה הזדמנות פז להנחית מכה אנושה על הפלגים הפלסטיניים החמושים, להביס את סוריה ולשנות מן היסוד את יחסי ישראל-לבנון.

אולם הנסיון לפתור את שני הסכסוכים בישראל/פלסטין ובלבנון באבחת חרב אחת נחל כישלון חרוץ. אף שישראל הצליחה לגרש את אש"ף מלבנון ולגרום אבדות כבדות לצבא הסורי, נשיא לבנון הנבחר בשיר ג'מייל, בן-בריתה של ישראל בלבנון, נרצח, וישראל הואשמה באחריות לטבח שביצעו שותפיה, חברי מיליציית "הכוחות הלבנוניים", במחנות הפליטים הפלסטיניים צברא ושאתילא בביירות. הטבח, אך גם "תכנית רייגן" שפרסם הממשל האמריקני, המחישו כי הנושא הפלסטיני, שאותו ביקשה ישראל להעלים בכוח כדי לבצר את המדינה המורחבת שלה, לא רק שלא נגוז אלא הובלט ביתר שאת.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיה של ישראל בלבנון. בעקבות התקפות גרילה על כוחותיה, הפעם מצד מיליציות לבנוניות ובראשן חזבאללה, החליטה ישראל על נסיגה חלקית מלבנון ב-1985 ועל הקמת "אזור ביטחון" באזור הגבול הישראלי-לבנוני. אך חזבאללה המשיך בהתקפותיו, ולדברי מפקד צבאי ישראלי, תא"ל (מיל') משה תמיר, התוצאה הייתה שחזבאללה "הפך מארגון טרור דחוי, הפועל בניגוד לרצון הממשל המרכזי בלבנון, לתנועת התנגדות לגיטימית של העם הלבנוני לכיבוש הישראלי." רק בשנת 2000, כמעט עשור לאחר תום מלחמת האזרחים בלבנון, החליטה ישראל על נסיגה מלאה מלבנון. אבל אז כבר היה חזבאללה שחקן מאומן וחמוש היטב הנהנה מסיוע איראני וסורי, שחיפש ומצא עוד ועוד אמתלות להמשך הלחימה בישראל.

יוצא אפוא שבמקום לפתור את "הבעיה הפלסטינית" בלבנון, כפי שקיוו מנהיגי ישראל ב-1982, הפכו שני הסכסוכים בשתי המדינות המורחבות והשסועות – לבנון וישראל/פלסטין – שלובים זה בזה. הדבר התבטא, למשל, במלחמה בין ישראל לחיזבאללה ב-2006 ("מלחמת לבנון השנייה"), שאליה יצאה ישראל, בין היתר, בעקבות התגרויות מצד חמאס, הארגון הפלסטיני, אך גם בעימותים ובעסקות חילופי שבויים בין ישראל לבין חזבאללה, שבהן הציג הארגון את עצמו כפטרונם של הפלסטינים.

המסקנה העולה מן הספר היא שאף שהישראלים, הפלסטינים והלבנונים – כמו גם קבוצות אחרות במזרח התיכון בן-זמננו – הן "אומללות כל אחת על פי דרכה" (כדברי טולסטוי ב"אנה קארנינה"), הרי שיש להן בכל זאת מה ללמוד זו מזו כדי שעתידן באזור הזה, וגם באופן כללי, יהיה קודר פחות.

 
שתף מאמר זה