בספטמבר האחרון ביקר נשיא מצרים, עבד אל פתאח א-סיסי, בבייג'ינג וצפה במצעד הצבאי לציון שבעים שנה לניצחון על יפן במלחמת העולם השניה, אירוע שמנהיגים עולמיים רבים בחרו להימנע ממנו. זה היה ביקורו השני של סיסי בבייג'ינג בתוך פחות משנה. בין שני הביקורים האלה נפגשו שני הנשיאים באינדונזיה, באירועי 50 השנה לוועידת בנדונג, או הוועידה האפריקאית-אסייתית, אשר מסמלת את תחילת הקשר בין סין ומצרים המודרניות ואת התהוותו של מה שמכונה "העולם השלישי" בכלל. הביקורים והפגישות הללו מאותתים על התחזקות של ציר סין-מצרים ועל קרבה שלא הייתה בין שתי המדינות מאז שנות ה-60.
סין, כמובן, היא כבר מעצמה אזורית חשובה, ובעשור האחרון נראה שהיא שואפת להפוך למעצמה עולמית לכל דבר ולאתגר את ההגמוניה האמריקאית. המגמה הזו מתחזקת מאז חילופי השלטון בסין בתחילת 2013, אז הפך סגן הנשיא שי ג'ינפינג לנשיא. שי מפגין אסרטיביות שלא נראתה קודם באזורים רבים, קרוב לבית וגם רחוק יותר, ואימץ את מה שמכונה "דוקטרינת הביטחון העצמי" המבטאת, בין היתר, התנהלות בטוחה ויוזמת יותר בזירה הבין-לאומית (שניכרה לאחרונה גם בפגישה ההיסטורית של שי עם נשיא טייוואן).
ברמה המעשית מיתרגמת דוקטרינת הביטחון של שי לאסטרטגיה שמכונה "כביש וחגורה", או "דרך המשי החדשה", ועיקרה יצירת רשת קשרים כלכליים ופוליטיים בדרכי היבשה והים שסין עומדת במרכזם, שליטה עקיפה של סין בדרכי המסחר החשובות תוך שיתוף פעולה עם המדינות הרלוונטיות, והגברת שיתוף הפעולה וה"הרמוניה" בעולם ב"דרך הסינית", בפי התעמולה הרשמית. המזרח התיכון, כאזור שמחבר בין אסיה ואירופה, נמצא בלב האסטרטגיה הזו. מצרים היא כנראה המדינה החשובה באזור מבחינת סין – אולי אף חשובה יותר מיצרניות הנפט במפרץ – בגלל גודלה, ההשפעה האזורית שלה והפוטנציאל שלה כשוק מתפתח, אך יותר מכל בגלל תעלת סואץ, נתיב הסחר החשוב לאירופה. כל זה הופך את מצרים, מבחינת סין, לאזור שמתקרב בחשיבותו למיצרי מלקה וים סין הדרומי.
אלא שהמעצמה הנכנסת מודעת לכך שהמזרח התיכון הוא אזור השפעה מרכזי של ארצות הברית, ולכן היא מגלה זהירות והדרגתיות במעורבות שלה. מצרים היא אחד הבסיסים הראשונים להגברת המעורבות הזו על בסיס אינטרסים כלכליים. מצרים וסין חולקות היסטוריה רציפה וארוכה מאד של קשרים החוזרת אחורה גם לתקופה העתיקה. את ועידת בנדונג ניתן לראות כקו ההתחלה של היחסים המודרניים בין שתי המדינות. הוועידה הניחה את התשתית להקמת ארגון המדינות הבלתי מזדהות שיצר מעין "קוטב שלישי" בין המערב לגוש הסובייטי וניסה למצוא מקום בסדר העולמי למדינות שהשתחררו מעול הקולוניאליזם. בפסגה באינדונזיה באפריל נראה היה כי כמה מהמדינות הללו מנסות להקים מחדש את הברית, בהובלתה של סין הרואה עצמה כמנהיגת ה"מדינות המתפתחות", מה שלעתים מתקבל בברכה ולעתים אחרות בעוינות מצד חברות פוטנציאלית אחרות בברית.
גם קודמו של סיסי, הנשיא מורסי, ביקר בבייג'ינג בתחנתו הראשונה במסעו מחוץ למזרח התיכון, טרם ביקורו בארצות הברית ונסיונו לבסס קשרים עם וושינגטון. שלטונות סין קיבלו אותו בשמחה, על אף חששם הברור ממנהיג שעלה במהפכה אזרחית. אולם עוד בימי מובארכ, בשנת 2009, החלו חברות סיניות להקים אזורי פיתוח מיוחד במצרים על פי מודלים שנוסו בסין. מובארכ ניסה להפחית את התלות בארצות הברית אך גם לייצר מקומות עבודה לצעירים ולנסות לאושש את הכלכלה, שקריסתה הביאה לבסוף להדחתו. שלושה מנהיגים שונים, מהפכה צבאית ומהומות לא שינו את מגמת ההתקרבות המצרית לסין, ונראה גם כי נכונותה של האחרונה לעשות עסקים עם מצרים לא מושפעת מאופי השלטון שם.
מצרים של אחרי המהפכה זקוקה מאד להשקעות בכלכלה ובתשתיות, להזדמנויות תעסוקה ופרנסה לאוכלוסיה הצעירה, וליציבות פנימית שתאפשר את כל זה. חברות סיניות מעורבות כיום בהרחבת תעלת סואץ, צוואר בקבוק של הסחר העולמי של סין, וממשיכות להקים אזורי תעשייה לפי המודל הסיני, בעיקר באזור סואץ, דבר שיחזק את האחיזה הסינית במעבר המסחרי הקריטי. אולם האסרטיביות הגוברת של סין מובילה אותה למעורבות שאיננה רק כלכלית. בקיץ האחרון חשפה סוכנות רויטרס את דבר קיומו של משא ומתן בין ממשלות סין ומצרים לרכש של שתי צוללות מסין במקום שתיים מגרמניה. אם העסקה תצא לפועל היא עשויה לסמן מעורבות צבאית גוברת של סין המזרח התיכון.
באופן אירוני, ככל שגוברת המעורבות הסינית במצרים האהדה לה בציבור המצרי פוחתת. על פי סקר מכון PEW משנת 2015, 56% מהמצרים ראו את סין באור שלילי. אמנם 85% הביעו סלידה מארצות הברית באותו סקר, אך סקר משנת 2007 העלה כי 65% מהמצרים ראו את סין באור חיובי דווקא. הצניחה הזו בדעת הקהל המצרית יכולה לאותת לבייג'ינג כי ניסיון להשיג השפעה במצרים לא יתקבל בהכרח בברכה, ואולי אף ייתקל בהתנגדות גוברת ככל שמעורבותה בענייניה של מצרים תגדל.
התעמולה הסינית מנסה לצייר את המעצמה החדשה כמי שמביאה "הרמוניה" ו"כבוד הדדי" למקומות שונים בעולם, בניגוד לארצות הברית שדחיפתה לדמוקרטיזציה במזרח התיכון הביאה לכאוס. אולם סין עלולה לגלות שהציבור המצרי לא בהכרח רואה אותה באור כה חיובי.
