18.11.2012 מאמר מאת שאול אריאלי
 

מה שהצבאות מבינים והאזרחים עדיין לא

צה"ל והארגונים הצבאיים למחצה הלוחמים בו הפנימו זה מכבר את מגבלות הלחימה הא-סימטרית. האזרחים משני הצדדים, לעומת זאת, המשלמים את המחיר, עדיין שבויים בתפיסות ארכאיות ביחס למלחמה ונצחון. כאשר יתפכחו אולי גם ישפיעו
מערכות גדולות מתקשות לעכל שינויים מהותיים בזירה הפעולה שלהן, ואף נדרש להן זמן רב יותר כדי להיערך לקראתם בהיבטים הארגוניים השונים. למרות שמאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 צה"ל מנהל את כל מלחמותיו בעצימות נמוכה ובאי-סימטריה עם אויביו, רק בשנים האחרונות הוא חולל את השינויים הנדרשים ביחס לפיקוד העורף ומבנה האוגדות, והוסיף את ה"רגל הרביעית" של הגנת העורף – אקטיבית ופסיבית – ל"שלוש הרגליים" המסורתיות של תפיסת הביטחון: הרתעה, התרעה והכרעה.

צה"ל, כבול למגבלות המשפט הבין-לאומי על הפעלת הכוח, מנהל ככל שניתן "לחימה כירורגית" עם ארגוני טרור וגרילה וארגונים צבאיים-למחצה בשטחים ובלבנון. הארגונים הללו הם חסרי כל יכולת התקפה משמעותית, ועיקר אמצעי הלחימה שלהם, כמו גם מבנה כוחותיהם וארגונם, נתונים להגנה על מרחב המחייה שלהם. יכולתם ליצור מאזן הרתעה מבוססת כל כולה על ירי של רקטות בטווחים שונים שנועדו לפגוע במטרות אזרחיות ובאזרחים יותר מכל דבר אחר. אי-הסימטריה המוחלטת בינם לבין צה"ל מביאה אותם לנצל מתקנים אזרחיים, ואת האזרחים עצמם, כחומת מגן לטובת פעילותם. כפי שנוכחנו לדעת מאז מלחמת לבנון הראשונה, דרך "ענבי זעם" ו"דין וחשבון" וכלה ב"עופרת יצוקה", הסיכוי לקיים תקיפות "כירורגיות" לאורך זמן הוא כמעט אפסי, ומספר גדול של אזרחים לא מעורבים נפגעים.

העובדה שבשנים האחרונות הפך העורף הישראלי חלק מזירת הלחימה חייבה את ישראל להיערך בבניין הכוח באופן שיקצר את זמן המלחמה ככל שניתן. קרי, לבטא את עצמתו של הצבא בפרקי זמן קצרים כדי להלום קשות באויב מבלי להיגרר להתשה ולשיתוק העורף בישראל. בנוסף, ישראל נערכת לבנות מנגנונים בינלאומיים או אחרים אשר יאפשרו את סיום המלחמה במועד הקצר ביותר לאחר השגת מטרותיה.

הצד ה"חלש" במשוואת הכוח נערך בדיוק למטרות ההפוכות: לקיים מערכה של התשה לאורך זמן ארוך ובמחיר נמוך ככל שניתן, לפגוע במטרות מה"מדרגה" הבאה באמצעות אמצעי לחימה משופרים, ולנסות לגבות מחיר גבוה במיוחד במקרה של מתקפה יבשתית ישראלית.

אולם מסתבר כי הפנמת המציאות החדשה בקרב הכוחות המזויינים משני הצדדים לא הייתה מנת חלקו של הציבור הישראלי ואף לא של הציבור הפלסטיני, המנוסה הרבה יותר בסוג זה של מלחמה. שני הציבורים מסרבים להכיר בעובדה כי הם אלה שהפכו ליעד המרכזי של הלחימה; שיעור הנפגעים בקרב האזרחים משני הצדדים גבוה הרבה יותר מזה שבקרב הכוחות הלוחמים, ורוב המתקנים הנפגעים הם מוסדות ציבור ותשתיות ולא מתקנים צבאיים לסוגיהם. למרות זאת, הישראלים עדיין סבורים כי בלחימה מסוג זה תיתכן הכרעה בדפוס של "זבנג וגמרנו", וחלקם מצהירים "אני מוכן לשבת כמה שצריך בממ"ד עד שיחסלו את החמאס". הם רחוקים בתפיסתם ת"ק פרסה מההשלכות של פעולה כזו על מעמדה ומקומה של ישראל בקהילה הבין-לאומית, ובעיקר מהשלכותיו של חידוש הכיבוש על אוכלוסיה עוינת, הנהנית מתמיכת העולם הערבי כולו ובראשו מצרים.

הפלסטינים, מן העבר השני, מייחלים לפגיעות מוצלחות בתל אביב ובירושלים. אלה אמנם תענקנה להם התרוממות רוח רגעית, אך אין ביכולתן להשפיע כהוא זה על מאזן הכוחות הנוטה באופן מוחלט לישראל. להיפך, מהלך כזה יכשיר את דעת הקהל העולמית ויתיר את הרסן בפני פעולה ישראלית מאסיבית, אשר עלולה להיות כרוכה במבצע יבשתי שיגרור בהכרח מספר גבוה של נפגעים מקרב האזרחים.

מציאות חדשה זו של העידן הא-סימטרי מחייבת את מעצבי דעת הקהל משני הצדדים להביא לחלחולן של תובנות אלה. הן עשויות להביא ליתר מעורבות וליתר השפעה של הציבור, דרך נבחריו, על תהליכי קבלת ההחלטות ועל אופן ניהול המלחמה. 

 


אל"מ (מיל') שאול אריאלי היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, ראש מנהלת הסכמי הביניים בתקופת רבין וראש מנהלת המו"מ בתקופת ברק. כיום הוא חוקר בכיר בקרן לשת"פ כלכלי, מיוזמי ומובילי "הבנות ז'נבה", חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון וחבר ב"ישראל יוזמת".

 
שתף מאמר זה