20.07.2015 מאמר מאת מרזוק אלחלבי
 

מיעוט חזק: גם לאום וגם אזרחות

מיעוטים בעולם החיים במציאות של מחסור בדמוקרטיה, אפליה והדרה לא מתחזקים מוויתור על זהותם אלא מפיתוחה. אם המיעוט הערבי בישראל מבקש לפצח את השיח החמקמק של הימין עליו לדבר הן בשפה הלאומית הן בשפה האזרחית.

מדי יום כמעט שומעים אזרחי המדינה הערבים מבני הרוב היהודי ונציגיו כי עליהם לעסוק בעניינים אזרחיים אם ברצונם להיטיב את מצבם. עצה זו הופכת מדי פעם להאשמה גורפת המוטחת במנהיגות הערבית על כך שהיא עסוקה בשאלה הפלסטינית ומפנה את גבה לצרכי היומיום של האזרחים הערבים. לטענה זו אין אחיזה במציאות, אך היא מושמעת בכל דיון בשאלת המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל. וכל דיון, ללא קשר להקשרו ולרמתו, יסתיים תמיד בהטפה של יהודים לאזרחים הערבים ולהנהגתם כי ידברו בשפת האזרחות ולא בשפה לאומית.

אלא שבעוד האזרחים הפלסטינים מתבקשים לדבר אזרחית, השיח הלאומני היהודי הולך ומתרחב מראש הפירמידה ועד בסיסה. פוליטיקאים בציבוריות הישראלית עושים הון פוליטי יוצא דופן משיסוי והסתה נגד הציבור הערבי במדינה, כקולקטיב לאומי מודע, ומייחסים לו כוונות זדון וחבירה לאויבים. אחרים מרחיקים לכת ומעלים הצעות חוק אנטי-ערביות במובהק כגון חוק הלאום והצעתו של חבר הכנסת הטרי שרון גל להגביל את החופש של אזרחים ערבים להיבחר לכנסת. יש ההופכים את הגישה הזו למדיניות, כמו שרת התרבות רגב שהחליטה להקפיא את המימון לתיאטרון "אל-מידאן" וחזרה בה, ושר הכלכלה בנט שהוציא מסל התרבות את המחזה "הזמן המקביל".

במילים אחרות, בזמן שהאזרחים הערבים ונציגיהם מתבקשים, ולפעמים אף מצֻווים, לעסוק באזרחותם, דוברי הימין ונציגיו תוקפים את לאומיותם, את שפתם ואת תרבותם. וכאשר עוסקים האזרחים הערבים באמת ובתמים בעניינים אזרחיים כמו שוויון, תעסוקה, תכנון ובניה ומדברים בשפת הזכויות הנגזרת מאזרחותם, נציגיו של הימין הלאומני מטילים עליהם מגבלות נוספות בשל לאומיותם. אולי צדק סגן שר הפנים והיהודים אכן עושים טובה לערבים בכך שהם מתירים להם להישאר בסביבה, ואולי אנו עומדים בפני מצב טיפוסי של צביעות אופיינית מבית מדרשו של הימין הישראלי הלאומני והעממי, אשר מטיף למיעוט הערבי לוותר על נכסי הזהות שלו ולהיות אזרחי ביד שמאל, בעת שהוא מקפח, מדיר, עוקר ומנשל – ומזכיר לאזרחים הערבים את זהותם ואת לאומיותם – ביד ימין.

האזרחים הערבים יכולים לחפש את השפה המשותפת, שפת האזרחות והזכויות, אך קברניטי הימין משכללים את שפת הקרע והשסע ומבטאים תחושת אדנות על המרחב. ההיסטוריה של הימין בעולם מלמדת כי הוא נוטה לפתח תחושת בעלות לא רק על מוקדי קבלת ההחלטות והמנגנון הביורוקרטי אלא גם על המשאבים, הטריטוריה והחברה, ומטשטש לעתים את ההבדלים בין מדינה לחברה. נראה כי הימין בישראל נמצא בשלבים מתקדמים של תהליך כזה.

סבורני שהדבר נובע מתחושתו של הימין בישראל כי הוא חזק דיו כדי להכריע בענייני שפה ושיח וכדי להיות גזעני מבלי להתנצל או לחוש בושה כלשהי. לו הייתה תחושת הכוח מולידה בו שיח מצטדק ונדיבות של מנצחים, לכל הפחות! תוצאות הבחירות האחרונות נתפסות על ידי הימין, כך נראה, כהזדמנות להחדרת ציונות יתרה בכל אזרחי המדינה ולמקד את הגדרתה בזהות היהודית. אם יושלם התהליך יצומצם משמעותית לא רק השיח האזרחי אלא גבולות האזרחות עצמה, ובפרט עבור האזרחים הערבים. הימין אף מבטא נטיות לבטל אזרחות זו כליל במקרים מסוימים, כמו בחוק לאיסור איחוד משפחות המונע מימוש זכויות אלמנטריות של בחירת בן או בת זוג.

גישה זו לא פוגעת באזרחים הערבים ובזכויותיהם בלבד אלא בערכי יסוד של הדמוקרטיה, לרבות עיקרון השוויון. אלא שעד תיקונה של הדמוקרטיה בישראל, הלוקה בחסר מלכתחילה, יהיה על המיעוט הערבי בישראל לפתח את היכולת שלו להיות אזרחי ולאומי. הכוח יבוא לו מחיזוק הזהות עם האוכלוסיה הפלסטינית בעזה ובגדה ובנפרד מהן, ומפיתוחו של השיח האזרחי עד תום. בין הזהות האזרחית והלאומית אין סתירה: מיעוטים בעולם החיים בנסיבות של חוסר דמוקרטיה, אפליה והדרה לא מתחזקים מוויתור על זהותם אלא מפיתוחה. יהיו כאלה שיתפתו להצטרף אל עולם הפריבילגיות של הרוב, אך פיצוח השיח החמקמק של הימין יתרחש גם בזירה הלאומית וגם בזירה האזרחית.

 
שתף מאמר זה