יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
הזוג טראמפ בסעודיה, מאי 2017 (White House official photo: Shealah Craighead)
06.08.2018

מיתוס הסדר הבין־לאומי הליברלי

רבים מבקרים את נשיאות טראמפ על שהיא מערערת את הסדר הבין־לאומי הליברלי שארצות הברית מובילה, לכאורה, מאז תום מלחמת העולם השנייה. אולם תפיסה זו מבוססת על מיתוס שחשוב לאתגר

במאמר שפורסם בעת האחרונה במגזין Foreign Affairs כותב פרופ' גראהם אליסון על הדיון הפרשני במדיניות החוץ האמריקאית בתקופת טראמפ, וטוען שהיא מוצגת תדיר כאיום על הסדר הבין־לאומי הליברלי שמובילה ארצות הברית מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

אליסון מציין שהקונצנזוס בדיון סובב סביב שלוש טענות מפתח: (1) הסדר הבין־לאומי הליברלי שהובילה ארצות הברית היה הסיבה המרכזית לשלום היחסי בין המעצמות הגדולות מאז מלחמת העולם השנייה. (2) בנייתו של סדר זה הייתה מניע מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית. (3) הנשיא טראמפ הוא האיום המרכזי על הסדר הזה.

טענות אלו, גורס אליסון, שגויות ברובן. השלום היחסי מאז מלחמת העולם השנייה היה תוצאה של מאזן העוצמה המסוכן בין ארצות הברית לברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה ולאחר מכן תוצאה של התקופה הקצרה של הדומיננטיות האמריקאית המוחלטת. הסיבה למעורבות האמריקאית בעולם לא הייתה הרצון לכונן סדר ליברלי בעולם כולו, אלא הניסיון למנוע איום על הדמוקרטיות הליברליות במערב, ואף שטראמפ מערער כמה מיסודות הסדר הזה, הוא רחוק מלהיות האיום המרכזי על היציבות הגלובלית.

אפשר, כמובן, לחלוק על כמה מטענותיו של אליסון, למשל, על התעלמותו מהתמיכה האמריקאית במשטרים רצחניים ודיקטטוריים בכל רחבי העולם, שנועדה להבטיח אינטרסים פוליטיים וכלכליים של ארצות הברית שלא היה להם דבר עם שמירת הדמוקרטיה הליברלית בבית. ולמרות זאת, חשובה אבחנתו שרעיון הסדר הבין־לאומי הליברלי בהובלת ארצות הברית הוא מיתוס אידאולוגי.

כמו כל מעצמה ומדינה אחרת, ארצות הברית מקדמת דמוקרטיה וזכויות אדם במקומות שבהם קידום זה משרת את האינטרסים שלה, ודורסת אותן כשהן מפריעות לה. מיתוס הסדר הליברלי וההומניטרי שארצות הברית מובילה, לכאורה, הוא לעתים קרובות אידאולוגיה יעילה להצדקת התוקפנות האמריקאית, וכל מידע שאינו מתיישב עם המיתוס האידאולוגי הזה מוצנע ונשכח.

כך, למשל, מתרבים הקולות בתקשורת ובמכוני המחקר האמריקאיים לסילוק הנשיא ניקולס מדורו מהשלטון בוונצואלה, ורבים מהם קוראים לצבא בוונצואלה, קריאה סמויה או גלויה, לתפוס את השלטון. ״רק הכוחות הלאומיים בצבא״, כותב אחד הפרשנים, ״יכולים לשקם דמוקרטיה חוקתית לגיטימית״. תהיה אשר תהיה עמדת הקוראים בעניין ונצואלה, ראוי לשים לב לקריאה להפיכה צבאית נגד משטרהּ של מדינה אחרת, מדינה שאינה מאיימת על ארצות הברית, לכאורה ממניעים דמוקרטיים והומניטריים.

כצפוי, רק לעתים רחוקות יזכיר הדיון במשבר הכלכלי בוונצואלה את חלקן המרכזי של הסנקציות האמריקאיות במשבר הזה, את השאלה באיזו מידה היותה של ונצואלה מדינת נפט מרכזית הוא שיקול במדיניות של ארצות הברית כלפיה, ואת ההיסטוריה של ארצות הברית בקידום הפיכות צבאיות נגד משטרים דמוקרטיים שקידמו מדיניות דומה של הלאמת משאבי טבע על חשבון האינטרסים הכלכליים האמריקאיים בוונצואלה בפרט, ובאמריקה הלטינית בכלל.

באופן דומה, הדיון בהסכם המתגבש בין צפון קוריאה לארצות הברית אופיין ברובו בביקורת מצד התקשורת ומכוני המחקר בארצות הברית, לעומת החיוב שבו קיבלו אותו רוב אזרחי דרום קוריאה, שקולם נשמע בדיון רק מעט. כך גם כמעט שלא הוזכרה העובדה שבמלחמת קוריאה הרגה ארצות הברית כ־20% מאוכלוסיית צפון קוריאה, רובם המכריע אזרחים, והרסה את עריה לחלוטין.

טענתו של טראמפ שהתרגילים הצבאיים המשותפים של ארצות הברית ודרום קוריאה הם פרובוקציה נתקלה בארצות הברית ובישראל בלעג, בטענה שמדובר בחזרה על תעמולה צפון־קוריאנית וסינית. אולם לא הוזכרה העובדה שתרגילים אלו כוללים תרגול של פלישה לצפון קוריאה והפלת המשטר שם, וגם לא נעשה כל ניסיון לדמיין, למשל, כיצד הייתה ארצות הברית מגיבה אם קובה או סין היו מתרגלות תרגילים צבאיים דומים בגבולה.

העניין המרכזי שעליו זכה טראמפ לשבחי התקשורת והפרשנים בארצות הברית ובישראל היה שאיומיו על נשיא צפון קוריאה הצליחו להביא אותו לשולחן הדיונים. גם כאן נעלמה בדרך כלל מהדיון העובדה שמה שהביא לפריצת הדרך היה צעדי ההתקרבות והדיפלומטיה שיזם נשיא דרום קוריאה אל מול האיום המחריף של מלחמה קטסטרופלית בין ארצות הברית לצפון קוריאה – דיפלומטיה שמשטר טראמפ ניסה למנוע.

אולם הדוגמה המובהקת ביותר בשנים האחרונות לקלישותו של המיתוס הסדר הבין־לאומי הליברלי שמובילה ארצות הברית הוא המלחמה בתימן – מלחמה שנכנסה בעת האחרונה לשלב מכריע, עם ההתקפה של כוחות הקואליציה בראשות סעודיה ואיחוד האמירויות על עיר הנמל חודידה.

המצב ההומניטרי בתימן בעקבות המלחמה שמנהלת הקואליציה בשלוש השנים האחרונות היה קטסטרופלי עוד לפני כן – ככל הנראה יותר ממאה אלף ילדים נספו ברעב ובמחלות בשנים אלו. נמל חודידה הוא חיוני להעברת מזון, סיוע ומגוון מוצרים אחרים לתוך תימן, וההתקפה על העיר מבשרת החמרה של ממש של האסון ההומניטרי הגדול בעולם. המלחמה הרצחנית שמנהלת סעודיה בתימן לא הייתה יכולה להתרחש בלא התמיכה האמריקאית בקואליציה, בתדלוק מטוסים, בחימוש ובתמיכה דיפלומטית. אלא שאחריות זו של ארצות הברית לאסון בתימן נעלמת מדיווחיהם של הפרשנים ושל אמצעי התקשורת החשובים בארצות הברית וגם בישראל.

אם כן, מיתוס הסדר הבין־לאומי הליברלי שמוביל המערב בראשות ארצות הברית מבוסס על שימור בורות מקיפה בכל הנוגע לפשעים שהמערב מעורב בהם. ואין זה פלא, היות שבניגוד למדינות דיקטטוריות, במדינות דמוקרטיות, שבהן יש לאזרחים אפשרות להשפיע השפעה ממשית, חשוב במיוחד להסתיר מהם מידע חיוני. המידה שבה בורות זו משועתקת שוב ושוב, כמעט בכל נושא העולה על סדר היום, מעוררת השתאות, ועם זאת, גם בורות זו היא חלק בלתי נפרד מאופיו של הסדר הבין־לאומי השולט.

מאמרים נוספים