יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.03.2014

מלחמה על הבית בירושלים

בשנים האחרונות מצטברות עדויות על שינוי מגמה בקרב הערבים בירושלים לכדי נכונות שלהם, משיקולים מעשיים, להשתלב בסדר הקיים בעיר. מעבר לכך, בכל תרחיש אפשרי בעתיד יהודים וערבים ימשיכו לחיות בה זה לצד זה. הגיעה השעה שכוחות יהודים וערבים בירושלים ישלבו כוחות במרחב ובפוליטיקה המקומית, כדי להציל את ביתם המשותף.

כל מי שמתעניין בסוגית ירושלים המזרחית לא יכול שלא להבחין בשינויים המתרחשים (לא כל כך עמוק) מתחת לפני השטח. לא מדובר במהפך או בתפנית, אלא במעין התפתחות שנובעת מהדשדוש בביצת הסטאטוס-קוו המתדרדר לאט, שינוי שָקֵט בשטח הצף למעלה בשנים האחרונות, בהדרגתיות ובעקביות.

למרות ואולי בגלל האפליה הזועקת לשמים בין מזרח העיר למערבה הצליח הציבור הפלסטיני בירושלים לשמור לאורך השנים על זהותו הפלסטינית ועל הזיקה התרבותית, המוסדית, הכלכלית והפוליטית לגדה המערבית, ובכך לחבל בשאיפות הסיפוח של ישראל. הרוב המכריע של התושבים לא ביקשו ולא קיבלו אזרחות ישראלית ונותרו "תושבי קבע". כבר בשנות הכיבוש הראשונות הצליח ועד ההורים בירושלים הערבית במאבקו נגד החלת תכנית הלימודים הישראלית, ועד היום מגישים מרבית התיכונים הפלסטינים בעיר את תלמידיהם לבחינות התַוְגִ'יהִי (הבגרות הפלסטינית) ולא לבגרות הישראלית. התושבים אינם זכאים להצביע לכנסת אך את הבחירות לעיריה, שבהן הם זכאים להשתתף, הם מחרימים בעקביות. מאז הקמת הרשות הפלסטינית הם מצביעים לפרלמנט הפלסטיני ברמאללה שאין לו כל השפעה בירושלים. באופן כללי ניתן לומר שהפלסטינים בירושלים התנגדו לסיפוח העיר המזרחית לישראל עד כמה שמצבם אפשר להם. אולם בשלוש השנים האחרונות ניכר היפוך במגמה הזו, והעדויות המצטברות מצביעות על נכונותם של התושבים הפלסטיניים להשתלב בסדר הקיים בעיר.

Photo: Ir Amim, Flickr (licence: CC BY-NC-ND 2.0)

השינוי מומחש יפה בנתונים מספריים, שאותם היטיב לתאר ניר חסון בסדרת כתבות בעיתון הארץ מסוף 2012 (כאן, כאן וכאן). מספר הולך וגדל של בתי ספר בירושלים הערבית עוברים מרצון ללמד את הבגרות הישראלית במקום את התוג'יהי; מוסדות פרטיים ללימודי עברית והכנה לבגרות אקסטרנית החלו להופיע שם כפטריות אחרי הגשם; וחלה עליה ניכרת במספר המזרח-ירושלמים המחזיקים בתעודת תוג'יהי אשר פוקדים את המכינה של האוניברסיטה העברית. מספר הסטודנטים הפלסטינים תושבי ירושלים אשר לומדים באוניברסיטה העברית ובמכללות הישראליות בעיר עולה בצורה משמעותית, מגמה אשר תשפיע על המשך דרכם לאחר סיום הלימודים, שכן תעודה ישראלית משמעה חיפוש עבודה בישראל ולא ברשות הפלסטינית. בשנת 2007 אף הקימו הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטה העברית תא סטודנטים בשם וטן (מולדת) אשר מוקדם יותר השנה קיים בקמפוס תערוכת שנויה במחלוקת. היבט נוסף של השינוי מתבטא בזינוק משמעותי במספר הבקשות לאזרחות ישראלית שהתקבלו בשנים האחרונות בסניף משרד הפנים במזרח ירושלים.

מתוך תערוכת תא וטן באוניברסיטה העברית (צילום מסך: יוטיוב)

יש המפרשים את הנתונים הכמותיים הללו כראשיתו של שינוי מהותי בתפיסת הזהות הפלסטינית בירושלים המזרחית אשר עשוי להשליך גם על העתיד הפוליטי של העיר. אם בעבר נתפסה בקשת האזרחות או תעודת הבגרות כבגידה באתוס הלאומי הפלטיני, כעת מתקבל הדבר באדישות ואף בהבנה. מגמה זו לא חמקה מעיניהן של הרשות הפלסטינית ושל חמאס, אשר מדי פעם אף מגנות את התופעה.

מגמה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים נוספים, משירותי הבריאות ועד תשתיות ותכנון, אולם להלן אתמקד בגורמים העולים מן השטח כמו דפוסי התנועה והצריכה של האוכלוסיה הפלסטינית בעיר. בעבר התקיימו בירושלים שתי מערכות נפרדות של תחבורה ציבורית, אולם בשנת 2011 החלה הרכבת הקלה לפעול בעיר. קוויה נמתחו בין מזרח העיר ומערבה וחיברו לראשונה בין שכונות יהודיות וערביות בירושלים, אשר תושביהן לא נפגשו קודם לכן. כך נוצר מרחב ציבורי חדש שמתקיים בו מגע וחיכוך יומיומי בין האוכלוסיות. בנוסף, אם בעבר עבדו הפלסטינים הירושלמים בעסקים "יהודיים" במערב העיר, בשנים האחרונות הם פוקדים את מתחמי הבילוי ומרכזי הקניות במתחם ממילא, קניון מלחה וגן סאקר גם כמבקרים וכלקוחות. החיכוך הגובר והשינוי בדפוסי התנועה והמגע בין האוכלוסיות לא מעידים על התקרבות, עם זאת, ולפעמים הם דווקא מעלים אל פני השטח את האיבה, העוינות והפחדים וחושפים את הפן המכוער והאלים של העיר השסועה.

תהלוכת יום ירושלים במזרח העיר (צילום מסך: יוטיוב)

השינויים שנסקרו לעיל לא מצביעים על הפיכתם של הפלסטינים בירושלים לציונים. היעדר מנהיגות פלסטינית בירושלים המזרחית וניתוקה הפיזי מהגדה המערבית הפכו זה מכבר למציאות של קבע, וההשתלבות הפלסטינית במרחב הירושלמי נובעת משיקולי הישרדות אישית ומהצורך האנושי לקיים רמת חיים נאותה. השינוי ברמה האינדיבידואלית אינו בא לידי ביטוי עד כה באופן קולקטיבי או פוליטי; החרם הפלסטיני על השתתפות בבחירות לעירייה, למשל, אפילו לא נסדק בבחירות האחרונות, ונראה שהזיקה הפוליטית של הפלסטינים בעיר, והסולידריות הגבוהה שלהם עם התנועה הלאומית הפלסטינית, נותרו כשהיו. חוקר החברה הפלסטינית בירושלים, ד"ר הלל כהן, סבור כי ייתכן שנוצרה בעיר זהות פלסטינית אלטרנטיבית הנבדלת מזו של הגדה ומזו של ערביי ישראל.

את המגמה המורכבת הזו קשה להבין בכלים כמותיים בלבד. בשנת 2006 הצביעו תושבי מזרח ירושלים בהמוניהם לחמאס, וחמש שנים לאחר מכן פרסם מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב סקר שנערך בקרבם, אשר העלה כי 35% מהנשאלים יעדיפו להיות אזרחים ישראלים גם לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית, 35% יעדיפו אזרחות פלסטינית ו-30% השיבו "לא יודע" או סירבו לענות. הגורמים שעלו בסקר כסיבות להעדפה של אזרחות ישראלית היו מעשיים – חופש תנועה, ביטוח בריאות ואפשרויות תעסוקה, בעוד שהמניעים להעדפה של אזרחות פלסטינית היו לאומיים וזהותיים (ראו דיון שהתקיים בנושא במכון ירושלים לחקר ישראל). גם מי שנוטה לבטל את תוצאות הסקר יצטרך לחשוב על כך מחדש לאור המציאות הנוכחית.

במקביל לשינויים בחברה הירושלמית הפלסטינית ממשיכה המדינה לבנות, לתכנן ולהרחיב שכונות יהודיות במזרח העיר. ארגוני המתנחלים בירושלים נוחלים הישגים מרשימים ולראשונה הצליח הימין הכהניסטי להשתחל למועצת העיר. מנגד, פעולות המחאה המשותפות לשמאל ולפלסטינים היו נקודתיות וחסרו חזון משותף וכולל לירושלים. בשל כך לא היתרגמה פעילותם למהלך פוליטי משותף אלא התמקדה בקרבות בלימה נקודתיים, ועל פי רוב נכשלה בהשגת המטרות שהציבה לעצמה וגוועה לאיטה. כיום צצים באין מפריע מתחמי מתנחלים מבוצרים ומאובטחים בכל המרחב הפלסטיני בירושלים. עמותת אלע"ד, המוכרת מפעילותה בסילואן, מקדמת את הקמתו של מתחם קדם העצום וייתכן שגם תקבל לידיה את השליטה בגן הארכאולוגי הסמוך לרחבת הכותל המערבי, בואכה הר הבית ומסגד אל-אקצא. באופן מטאפורי ניתן לומר כי בזמן שב"שמאל" מכבים שריפות ב"ימין" בונים בניינים.

Photo: Ir Amim, Flickr (licence: CC BY-NC-ND 2.0)

בשנות השמונים וראשית שנות התשעים השכילו המתונים בצד הישראלי והפלסטיני לרתום את המפגש ביניהם למהלך משותף ומשמעותי ואף לתרגמו להישג פוליטי. אולם הסכם אוסלו, כניסת ערפאת ואנשיו לשטחים ומיטוט תהליך השלום בהמשך הביאו לסיום הפעילות המשותפת ולהחלשה משמעותית של הגורם הפלסטיני המקומי בירושלים. אירועי האנתיפאדה השניה ומותו של פייסל חוסייני היו מכה קשה לציבור הפלסטיני בירושלים ולשמאל הישראלי כאחד.

עם התקרבות תאריך היעד הראשון בשליחותו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי חוזרת ועולה הטענה כי אנו "נמצאים בנקודת זמן קריטית". הסיסמא הריקה הזו מתנגנת כבר קרוב לחצי יובל; ללא שום קשר לתהליך המדיני, ובכל קונסטלציה פוליטית עתידית, תמיד ייפגשו בירושלים ישראלים ופלסטינים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שכן העיר היא צומת אנושית ייחודית.

לכלל הציבור הליברלי והשוויוני בירושלים לא תהיה עדנה כל עוד לא תתקיים בעיר שותפות חברתית, פוליטית ושוויונית גם בין יהודים לפלסטינים. אין זה דבר מובן מאליו: בין הצדדים אין אהבה ואין אמון, בין כובש ונכבש אין איזון ובין מפלה למופלה אין שוויון. אולם לאור המציאות, הן בשמאל הישראלי המתחדש הן בצד הפלסטיני, יש לחשב מחדש את הנחות העבודה ואת שיטות הפעולה. שילוב כוחות לטובת יצירת חזון שיתופי לירושלים, שיתורגם למהלך עממי ובהמשך להישג פוליטי מקומי, היא כורח המציאות.

בבחירות האחרונות לעיריית ירושלים עמד ציבור ירושלמי יהודי גדול בפני בחירה מביכה בין רע מאוד לרע יותר. בחבירה למאבק משותף יוותרו היהודים על גישת ה"עושים טובה" לפלסטינים, והפלסטינים יתפשרו על גישה יותר פרגמטית ופחות אידילית אשר עשויה לשפר את מצבם מבלי שישלמו מחיר פוליטי אמיתי. הסלידה הפלסטינית מנורמליזציה ומפעילות משותפת, וההתעלמות הכמעט מוחלטת מהתושבים הפלסטינים אשר מאפיינת את ההתעוררות האזרחית והליברלית בירושלים היהודית, הם שני צדדים של אותו המטבע. לישראלים ולפלסטינים אשר התייאשו משינוי המצב מבפנים ומבקשים להסתמך על לחץ חיצוני יש לומר: תפקחו את העיניים תסתכלו סביב – מסוריה ועד אוקראינה, אף אחד בעולם הזה לא יציל אותנו מעצמנו. ירושלמים יהודים וירושלמים פלסטינים זקוקים זה לזה באותה המידה, משום ששניהם נלחמים על הבית.

מאמרים נוספים