06.07.2016 ניתוח עומק מאת אורן ברק
כנסיה בלבנון (תמונה: David Mark)
כנסיה בלבנון (תמונה: David Mark)    

מלחמות אזרחים במזרח התיכון: סוריה ולבנון במבט משווה

אין די בהיכרות עם ההיסטוריה והגורמים הייחודיים לסכסוכים פנימיים במזרח התיכון כדי להבינם ולנתח את התרחישים האפשריים לסיומם. לצורך זה דרושים גם כלים מתחום מדעי החברה, לרבות תיאוריה ומבט השוואתי. אולם מעל לכל יש לנקוט משנה זהירות לגבי הסכסוכים הללו ולא להשליך עליהם תפיסות, דימויים ופחדים בלתי רלבנטיים

הדימוי הרווח של המזרח התיכון הוא של אזור כאוטי, אלים ורדוף סכסוכים. דימוי זה רווח גם בישראל, והוא משמש כלי יעיל בידי מנהיגי המדינה כדי לבצר את שלטונם מבית מול "חיות הטרף" שבחוץ.

תהפוכות ה"אביב הערבי" רק חיזקו את האופן שבו "אנו" מדמים "אותם", אף שחבל הארץ של ישראל/פלסטין נתון בעצמו בסכסוך פנימי בין-קהילתי מזה עשרות שנים. יתר על כן, האביב הערבי פקד רק שש ממדינות האזור, כאשר באחת מהן, תוניסיה, התוצאה הייתה מעבר לדמוקרטיה (דהיינו, אנחנו כבר לא לבד), ובשתיים מהן (מצרים ובחרין) דוכא האביב באופן יעיל למדי בידי הצבא (שבמצרים הפיל גם שלטון שנבחר בבחירות חופשיות). בשלוש המדינות הנוספות, סוריה, לוב ותימן, מתחולל סכסוך פנימי.

סכסוך פנימי מתחולל גם בעיראק, מקרה שאינו חלק מן "האביב הערבי" אך בהחלט מושפע ממנו ומשפיע עליו. אולם שם זו במידה רבה תוצאה של הכיבוש האמריקאי ב-2003 והטעויות שנעשו אחריו, שהמכנה המשותף להן היא הבנה מוגבלת של האמריקאים את המציאות הפוליטית, החברתית, הכלכלית והתרבותית בעיראק.

במאמר זה אתמקד בסכסוכים הפנימיים – למעשה, מלחמות האזרחים – במזרח התיכון, ובמיוחד בהשוואה בין שני מקרים, אחד מתקופת "האביב הערבי" (סוריה) ואחד מוקדם יותר (לבנון).

הסכסוך בסוריה מתנהל ממש לנגד עינינו, ומכיוון שכך כדאי שניזהר מאוד באבחנותינו ובמסקנותינו לגביו. אף שכל סכסוך פנימי הוא, בסופו של דבר, ייחודי, השוואה בין הסכסוך בסוריה לבין סכסוכים אחרים, כמו הסכסוך בלבנון, שהסתיים לפני יותר מ-25 שנה, יכולה לסייע לנו להבין טוב יותר את המשבר בסוריה, כולל הגורמים להתפרצותו, הדינמיקה שלו והאפשרות לסיימו.

מאמר זה היה הבסיס להרצאתי ביום העיון על מחאה פוליטית במזרח התיכון, שנערך במכון ון-ליר בירושלים ב-31 במאי. 

סכסוכים פנימיים במזרח התיכון

במזרח התיכון מתנהלים, והתנהלו בעבר, כמה סכסוכים פנימיים בולטים: בסודאן התנהלה מלחמת אזרחים במשך כחצי מאה, שהביאה, לבסוף, לחלוקתה של המדינה ולהקמת הרפובליקה של דרום סודאן. יש לציין כי זהו המקרה היחיד עד כה של חלוקה של מדינה באזורנו, וכי הוא די בעייתי במבחן התוצאה (מדינה כושלת בדרום, כולל מעשי טבח והפרות נרחבות של זכויות אדם והגירה המונית).

בתורכיה מתנהל סכסוך פנימי ממושך בין הכורדים ובין הממשלה, שהעצימות שלו עולה ויורדת. עיראק מצויה, כאמור, מאז 2003, בסכסוך פנימי מדמם. מקרים רחוקים יותר בהיסטוריה הם ירדן בתחילת שנות ה-70 ("ספטמבר השחור") ואלג'יריה בשנות ה-90 של המאה הקודמת.

כאן, בישראל/פלסטין, מתנהל סכסוך פנימי בין היהודים הישראלים והפלסטינים הערבים, במיוחד מאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987. סכסוך זה מזכיר מאוד במאפייניו סכסוכים פנימיים במקומות אחרים, למרות שאיש אינו מודה בכך בגלוי. למעשה, בכל המדינות נמצאים תמיד תיאורים נייטרליים יחסית לסכסוכים הפנימיים: "האירועים" או "המלחמה באחרים" בלבנון, "ספטמבר השחור" בירדן, "הצרות" בצפון-אירלנד, ו"טרור" ו"מחבלים" בעיראק ובסוריה.

לבנון

ב-13 באפריל בכל שנה מציינים לבנונים את יום השנה לפרוץ מלחמת האזרחים (1975—1990). בעימות הארוך, ההרסני והעקוב מדם נהרגו כ-150 אלף בני אדם. אלפי אנשים נותרו פצועים ונכים וכ-17 אלף איש נעדרים עד היום. אלפים רבים מאוד נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור למקומות אחרים בלבנון, ומאות אלפים היגרו לחו"ל, רבים מהם לבלי שוב.

הסכסוך בלבנון גרם לנזק רב לרכוש, במיוחד בבירה, ביירות, שלפני המלחמה הייתה מרכז פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי תוסס. כלכלת לבנון נפגעה קשות עקב הסכסוך, ומוסדות המדינה, כולל המערכת הפוליטית, הביורוקרטיה והמגזר הביטחוני, שותקו. חברי כל הקהילות הגדולות המרכיבות את החברה הלבנונית – קבוצות אתניות, משפחות גדולות ואזורים גיאוגרפיים – היו מעורבות בסכסוך בדרך זו או אחרת.

מדינות רבות במזרח התיכון הפכו מעורבות בסכסוך, אבל בעיקר השכנים הקרובים: סוריה, ישראל והפלגים הפלסטינים החמושים, שפעלו בלבנון משנות ה-1960. כך גם שחקנים בין-לאומיים, כולל ארצות הברית וצרפת, האו"ם, ושחקנים לא-מדינתיים. רבים במזרח התיכון ומחוצה לו ייחסו לסכסוך הלבנוני חשיבות שחרגה מעבר למקרה עצמו. עד מהרה הוא הפך ל"מודל" עבור סכסוכים פנימיים אחרים ולבנון עצמה הפכה לדוגמא ל"קריסה" או "כישלון" של המדינה. כך, למשל, המונח "לבנוניזציה" החל לתאר מצב של אנרכיה פנימית באופן כללי, ו"ביירות" הפכה סמל לעיר מחולקת.

בנקודות מסוימות נדמה היה כי לבנון תתפרק לגורמיה ותתחלק לפי קווים אתניים או אזוריים. אולם התרחיש לא התממש, והסכסוך הסתיים בהסכם טאיף, שהושג בין נציגי הקהילות הגדולות במדינה בשנת 1989 בתיווך בין-ערבי. ההסכם כונן מחדש בלבנון הסדר המבוסס על העיקרון של שיתוף בשלטון בין הקהילות הגדולות במדינה, כולל הסכמה בנושא זהותה של המדינה והאוריינטציה החיצונית שלה. אף הסכם לא יכול לפתור את כל הבעיות, אבל הסכם טאיף בהחלט התמודד עם כולן ולא טאטא אותן מתחת לשטיח.

מהסכסוך בלבנון ניתן להפיק לקחים בעניין המדינה, המערכת הפוליטית והמעורבות הזרה.

המדינה והסכסוך

חוקרי המזרח התיכון בכלל ולבנון בפרט טוענים מזה זמן רב כי מדינות האזור הן ישויות פוליטיות "מלאכותיות" שהוקמו בשל האינטרסים של שחקנים זרים ולא עקב הרצון של תושביהן. בעיני משקיפים אלה ההיסטוריה של לבנון, למשל, מסתיימת למעשה בשנת 1920, עם הקמתה של "לבנון הגדולה" על ידי המעצמה הקולוניאלית הצרפתית. לאירועים ותהליכים שקרו לאחר מכן הם מייחסים משמעות קטנה בלבד. יש המחילים תפיסה דומה על עיראק משנת 2003 וסוריה מאז 2011 (שר הביטחון לשעבר משה ארנס אף הציע לנצל את ההזמנות ו"לגנוב" את הגולן הסורי).

אולם תפיסה זו אינה מדויקת. ראשית, "מלאכותיות" היא מאפיין של כמעט כל המדינות הפוסט-קולוניאליות ולא רק של מדינות המזרח התיכון. שנית, במקרים מסוימים, ובהם לבנון, למדינה החדשה (או לחלקים ממנה) היו שורשים מקומיים. בלבנון ניתן לדבר על האמירוּת של הר הלבנון שהוקמה לפני מאות שנים וגם על המחוז האוטונומי של הר הלבנון בתקופה העות'מאנית. שלישית, במקרים שונים באזור שחקנים מקומיים הם אלה שעודדו את המעצמות הגדולות להקים להם מדינה (לבנון, ישראל).

רביעית, מאז קום המדינה, בלבנון ובמקומות אחרים, מוסדות המדינה השקיעו מאמצים רבים בבניין המדינה על היבטיו השונים: פיזיים, תפיסתיים ורגשיים. במילים אחרות, אנחנו כבר לא ב-1920, ומים רבים עברו מתחת לגשר. ולבסוף, משנת 1945 ואילך חוסנן או חולשתן של מדינות אינו מונע מהן להיחשב מדינות ריבוניות במערכת הבין-לאומית. "נורמת השלמות הטריטוריאלית" מגנה עליהן מפני "בליעה" על ידי מדינות חזקות יותר, שלא כמו בתקופות קודמות בהיסטוריה. כאשר בוחנים את תהליך היווצרות המדינה בלבנון ברור כי התוצאה הייתה מדינה בעלת יכולת כפיה ואכיפה מוגבלת. אולם גם "מדינות חזקות" כמו ברית המועצות ויוגוסלביה התפוררו כאשר אזרחיהן לא רצו בהן עוד.

לבנון, לעומת זאת, עדיין אתנו. המדינה הלבנונית הצליחה לשכנע את רוב אזרחיה, מכל הקהילות, שהיא ישות לגיטימית שראויה להתקיים. אחת הראיות העיקריות לכך היא שמכל הפתרונות שהוצעו לאזרחיה במהלך הסכסוך הם בחרו לשמור על מדינתם ודחו את כל הניסיונות לפרקה. אפשר לראות זאת גם במגזר הביטחוני הלבנוני, שהפך ייצוגי תוך כדי הסכסוך, דבר המעיד גם על האמון שרוחשים לו חברי הקהילות השונות במדינה.

במילים אחרות, המחלוקת בין הצדדים לסכסוך בלבנון לא הייתה על עצם קיומה של המדינה, אלא על החלק של כל אחד מהם בה. כאשר נמצאה פשרה שהניחה את דעתם הם חדלו להילחם. בסכסוך הישראלי-פלסטיני, לעומת זאת, אין כל הסכמה בין הצדדים, הישראלים והפלסטינים, לגבי הישות הפוליטית ואופייה. בעיה זו הופכת את הסכסוך למורכב יותר וקשה מאוד להתמודדות, בין אם על ידי הצדדים עצמם או על ידי שחקנים חיצוניים.

המערכת הפוליטית והסכסוך

כאשר מנסים להסביר את פרוץ העימות בלבנון, התמשכותו וסיומו, חשוב לציין גם את מקומה של המערכת הפוליטית במדינה. לפני מלחמת האזרחים עמד העיקרון של שיתוף בשלטון במוקד של ביקורת קשה מצד רבים בלבנון עצמה ומחוצה לה, בטענה כי הוא "ארכאי" ו"ריאקציונרי". אין פלא, אם כן, כי עם פרוץ הסכסוך רווחה ההנחה כי השיטה הפוליטית לא תשרוד.

בפועל, בשנות הסכסוך ניסו שחקנים בלבנון ומחוצה לה שוב ושוב לתקן את המערכת הפוליטית, ובדרך כלל לא לשנותה מן היסוד. הרפורמות, ובראשן הסכם טאיף, שיפרו את המערכת הפוליטית הלבנונית והפכו אותה לייצוגית יותר ביחס למאזן הכוחות במדינה.

אמנם, חלק מן השחקנים הפוליטיים בלבנון, שלפני 1975 לא הצליחו לחדור לתוך המערכת הפוליטית, הפעילו אלימות כמיליציות במהלך הסכסוך וכך הצליחו לרכוש לעצמם מעמד במדינה. עם זאת, בסופו של דבר, כל המנהיגים הלבנוניים, כולל הכוחות החמושים והרדיקלים, נאלצו לקבל את "כללי המשחק" של המערכת הפוליטית. אפילו חזבאללה פועלת כמנהיג לבנוני מסורתי: היא מספקת טובות הנאה לתומכיה ומציעה להם הגנה, אולם כאשר היא מתחרה בבחירות לפרלמנט היא מקימה קואליציות מגוונות מבחינה אתנית, ולצורך כך "מגמישה" את השיח הדתי שלה והמטרות המהפכניות שלה וטוענת כי היא תנועה לאומית לבנונית.

התערבות חיצונית בלבנון

מאז תחילת הסכסוך בלבנון התערבו במדינה שחקנים רבים, מהמזרח התיכון ומעבר לו, וביקשו להשיג בה מטרות שונות. כולם הדגישו שיש להם קשרים היסטוריים, תרבותיים, אתניים ולאומיים עם לבנון או עם קהילות מסוימות בה. אולם הם נטו להפריז ביכולתם ולהמעיט בהערכת המגבלות המוטלות על מעורבותם. בסופו של דבר, למרות כל מאמציהם, אף אחד מהם לא הצליח להשיג את מלוא מטרותיו, ובפרט לא לכונן לעצמו מעמד הגמוני בלבנון.  

השחקנים החיצוניים כשלו בעיקר בחוסר הבנה כי כוחם בלבנון תלוי בלגיטימציה פנימית וחיצונית. בתוך לבנון הם היו זקוקים לתמיכה של קואליציה של מנהיגי הקהילות השונות. חלקם הצליחו בכך (סוריה עד שנת 2004 ומצרים לפני 1970), היתר נכשלו (ישראל ב-1982 והפלסטינים לפני כן). ההצלחה הייתה תלויה בקבלת העיקרון של שיתוף בשלטון.

גם מבחינה חיצונית נדרשה לגיטימציה אזורית ובין-לאומית, והיא הייתה תלויה בקבלת המדינה הלבנונית כעובדה מוגמרת והתחייבות שלא לפגוע בריבונותה. כאשר ניסתה ישראל, בשנת 1982, לכפות על לבנון הגמוניה נוצרית מארונית בלבנון, וכאשר ניסתה סוריה בשנת 2004 לכפות את בחירתו מחדש של הנשיא אמיל לחוד, ושנה לאחר מכן הייתה מעורבת ברצח ראש הממשלה לשעבר חרירי – התמיכה הפנימית והחיצונית למעורבות בלבנון קרסה. שני השחקנים הללו נאלצו לסגת מלבנון; סוריה נאלצה לכונן יחסים דיפלומטיים עם לבנון, דבר שנמנעה מלעשות מאז 1945, וישראל נאלצה לשרטט קו גבול מוסכם עמה ולקבל את הסכמת האו"ם – ארגון שמנהיגיה נטו לזלזל בו – למהלך זה.

סוריה

מה ניתן לומר, לאור כל זאת, על הסכסוך בסוריה, המתחולל לנגד עינינו?

המחאה הציבורית בסוריה, שהחלה ב-2011, לא לוותה בראשיתה בקריאה לשינוי המשטר או בהחלפת העומד בראשו, הנשיא בשאר אל-אסד. אולם הברוטליות שבה הגיב המשטר, תוך שימוש במיליציות ("שביחה"), חוללה הסלמה שהלכה ולבשה אופי של מלחמת אזרחים.

האופוזיציה למשטר התארגנה אף היא במיליציות ומוסלמים סונים החלו לערוק מן הצבא הסורי, שהיה בדומיננטיות של הקהילה העלווית. כוחות הביטחון, מצדם, "הפלילו" קבוצות מיעוטים (דרוזים, נוצרים ועוד) על-ידי הפעלתם בדיכוי המהומות, מה שליכד אותן סביב המשטר אך ניכר כלפיו קהילות אחרות. למעשה, אפשר לדבר על "העדתה" (sectarianization) מכוונת של הסכסוך.

התוצאה הייתה השתלטות של כוחות האופוזיציה על חלקים נרחבים של המדינה, כולל רבעים ושכונות של חלק מן הערים הגדולות בה. המשטר גם איבד את השליטה על גבולות המדינה, דבר שאפשר בריחה המונית של פליטים מן המדינה וכניסה של אלפי לוחמים זרים לתחומה. עד מהרה נוצר מבוי סתום, שבו כל צד שולט על חלק מהמדינה ומנסה לכרסם בשטח של יריביו, אך מבלי שהוא מצליח להכריעם או לכפות עליהם הסדר.

אחד המאפיינים של הסכסוך בסוריה הוא המעורבות של שלל שחקנים חיצוניים, מדינתיים ולא-מדינתיים, במתרחש. המשטר נהנה מתמיכה של איראן ושל המיליציה-מפלגה הלבנונית חזבאללה, וכן מתמיכתה של המפלגה הלאומית הסורית, מפלגה-מיליציה לבנונית הדוגלת ברעיון של "סוריה הגדולה". כל השחקנים האלה ספגו אבדות ניכרות במהלך הסכסוך.

המורדים, בתורם, נהנים מתמיכה של אלפי מתנדבים זרים משלל מדינות, ערביות מוסלמיות ומערביות, ומתמיכה של מדינות שונות באזור ומחוצה לו. סרטונים שונים המגיעים מסוריה מציגים את הטשטוש בין שחקנים מדינתיים לבין שחקנים לא-מדינתיים: הראשונים, כמו "משמרות המהפכה" האיראנים, מזכירים יותר מיליציה, והאחרונים, כמו "צבא סוריה החופשית", מזכירים לעתים צבא סדיר.

התרחישים לעתיד מסובכים. מחד ניתן לומר כי בסוריה יש רגש לאומי סורי וכי נוצרה במהלך הזמן זהות סורית פרטיקולרית, מה שיכול להעיד על מכנה משותף בין הקבוצות השונות לסכסוך. מאידך, הזיהוי הכמעט מוחלט של המדינה הסורית עם משטר הבעת' ומשפחת אסד, וגם עם הקהילה העלווית הדומיננטית, מקשה על הסדר פוליטי מוסכם. זאת משום שבשונה מלבנון, המדינה, המשטר והמערכת הפוליטית אינם נתפסים כשחקן אוטונומי בסכסוך אלא כאחד הצדדים לו. גם המגזר הבטחוני אינו ייצוגי ואינו משקף את הקהילות השונות בחברה, ואינו יכול להוות מקום מפגש עבור השחקנים השונים, לפחות במתכונת הנוכחית שלו.

גורמים אלו, כמו גם העובדה שלסוריה, בניגוד ללבנון, אין מסורת פוליטית של שיתוף בשלטון, מקשים על מציאת הסדר פוליטי לסכסוך. כך או אחרת ברור כי הביטחון יהיה סוגיה מרכזית בכל הסדר בסכסוך בסוריה, וכי הקשר בין הפוליטיקה לביטחון – שבמדינות שסועות הוא נושא פוליטי  – יהיה חלק חשוב בכל הסכם.
 
שתף מאמר זה