16.03.2016 מאמר מאת מרזוק אלחלבי
הרשימה המשותפת בכנסת (תמונה: דף הפייסבוק של הרשימה המשותפת)
הרשימה המשותפת בכנסת (תמונה: דף הפייסבוק של הרשימה המשותפת)    

מנהיגות ללא מחויבות אמתית לדמוקרטיה

המבנה הכושל של המוסדות המייצגים של החברה הערבית בישראל, ואופי היחסים בין הכוחות השונים, מונעים מחויבות אמתית לעניין זכויות הפרט וחירותו. בהעדר תשתית ערכית כזו תמשיך המנהיגות הערבית להיכשל במאבקה מול הממסד

שתי פרשיות תרבותיות ערכיות העסיקו לאחרונה את החברה הפלסטינית בישראל ומחוצה לה. הראשונה היא החלטתה של עיריית באקה אל-גרביה לפטר את המחנך עלי מואסי, אשר הקרין את הסרט "עומר" בפני תלמידיו. הסרט, המגולל את סיפורו של צעיר פלסטיני תחת הכיבוש ואת המתח בין רצונו להיאבק בכיבוש לבין רצונו לזכות באהובתו, מאושר להקרנה במוסדות חינוך ותרבות, ומכיל סצנת אהבה טריוויאלית המסתיימת בנשיקה.

הפרשה השניה היא החלטתו של הזמר העזתי הצעיר והמפורסם, מוחמד עסאף, למנוע מאחותו את קריירת הזֶמֶר שממנה הוא עצמו נהנה, משום שהדבר מנוגד למסורת. שתי הפרשיות הללו חידדו את הגבולות המשורטטים, והמשתנים בהתמדה, בין אלה בחברה הפלסטינית המצדדים במערך חירויות נרחב לבין אלה המצדדים בחירויות מוגבלות ובהכפפתה של החברה לכללי השריעה האסלאמית.

הפולמוס סביב שתי הסוגיות הביא עמו שלוש דעות מרכזיות. גישה שמרנית, ואף ריאקציונית, בוטאה בעיקר על ידי כוחות האסלאם הפוליטי-חברתי שתמכו בענישת המחנך ואף הצדיקו פגיעה פיזית בו (ויש כאלה שניסו לממשה). המצדדים בגישה הפוכה המבקשת חופש דעה, יצירה ואמונה קראו לעיריית באקה אל-גרביה לבטל את פיטוריו של המחנך. גורמים אחרים פוסחים בין שני הסעיפים. שלוש הגישות הללו ניכרו גם בעניין עסאף: היו שצידדו בזמר השמרן, היו שנשבעו שלעולם לא ישמעו אותו שוב, ואחרים היו רגל כאן רגל שם. התגובות של ההנהגות הפוליטיות, בשתי הפרשיות, היו חלושות וביישניות: התנועה האסלאמית לא יצאה, כמובן, להגנתו של המחנך מבאקה אל-גרביה, אולם גם המנהיגות הערבית לא הגנה על חופש הפעולה של מואסי ועל חשיבותו של מרחב ציבורי חופשי מכפייה דתית.

הציבור הפלסטיני בישראל גילה מעורבות ועניין רב בשתי הפרשיות הללו: דיונים סוערים ברשתות, מאמרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית וסיקור בתחנות טלוויזיה מקומיות. יש שביקשו מהמנהיגות הערבית לגלות נחישות בהגנה על החירויות ועל המרחב הציבורי מכפייה, והאפילו על כל המנהיגים בדעותיהם המתקדמות בענייני חופש, זכויות הפרט ושוויון לנשים. רבים אף פנו לתנועה האסלאמית, שהפלג הצפוני שלה הוצא לאחרונה מחוץ לחוק, והזכירו לאנשיה כי הם ביקשו את תמיכתה של החברה הפלסטינית כולה נגד החלטתה של ממשלת ישראל, ועתה הם שותקים לנוכח האיומים על חייו של המחנך ושלילת זכותו לחנך ברוח פתוחה וביקורתית.

אחרים פנו ליו"ר ועדת המעקב הערבית, חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה (חד"ש), בבקשה כי יגן על המחנך וייצא נגד כוחות הריאקציה בחברה הערבית. לצד זאת, הזמר העזתי עסאף ספג ביקורת קשה מגברים ונשים שראו בו אופורטוניסט שמרן וצבוע המונע מאחותו את מה שהרשה לעצמו. חוגים פמיניסטיים פלסטינים אף קראו להחרימו ולהימנע משמיעת שירתו.

בשתי הפרשיות בלטו שלוש קבוצות בחברה הפלסטינית בישראל: היוצרים, החוגים הפמיניסטיים וארגוני החברה האזרחית. שלוש כוחות אלה הפכו בשנים האחרונות לחוד החנית במאבק הפנימי על החירויות והמרחב הציבורי בחברה הערבית, והם מגלים מחויבות ועקשות במלחמה על דמוקרטיזציה ושחרור. מולם ניצבת סוללה של מנהיגים שלפחות חלקם נראים ונשמעים כמו ממסד עבש ומיושן שאינו מצליח להשתחרר מכבליו ואף נוטה ימינה, הן מבחינה חברתית הן מבחינה רעיונית, בכל הנוגע לענייניה הפנימיים של החברה הערבית בישראל.

אף כי יש הבדלים משמעותיים בין גישתה של חד"ש בעניינים אלה, הנראית מתקדמת יותר, לבין הגישה האסלאמית שמרנית, וכן בין חוגי בל"ד לחוגים של מצביעי הרשימה המשותפת בכלל, המנהיגות הערבית נראית שוב ושוב חסרת ישע בנוגע לשאלות עקרוניות כמו מעמד האשה, חירויות הפרט, דמוקרטיה, מרחב ציבורי משוחרר מכפייה ומחויבות לפוליטיקה פלורליסטית. המנהיגות הצעקנית והנשכנית בכל הנוגע לזכויותיה של החברה הערבית מול הממשלה ומוסדותיה נאלמת דום בעניינים של חופש פנימי בחברה הערבית.

דומה כי המבנה הכושל של המוסדות המייצגים של החברה הערבית, ואופי היחסים הפנימיים בין השחקנים והכוחות השונים, מונעים מחויבות אמתית לעניין חירויות הפרט והאשה. מנהיגות שאיננה נהנית מחוסן פנימי, המושתת על מסד של ערכים נאורים, תמשיך להיכשל במאבקה מול הממסד. אני קורא מכאן לארגוני זכויות האדם בחברה הערבית להתחיל להגן על זכויות הפרט מול מוסדותיה פנימיים של החברה, ולא רק מול מוסדות המדינה.      

 
שתף מאמר זה