יהודים וערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
29.12.2016

משום מה העולם מאמין לאבו מאזן ולא לנתניהו

ממשלת הימין יכולה לעשות הכל נגד מדינה פלסטינית, אבל כשהיא אפילו לא טורחת להצטייר כמעוניינת בשלום, היא תספוג מהלומות חוזרות ונשנות בפורומים בינלאומיים. אבו מאזן, לעומת זאת, עקבי בתמיכתו בשלום ובמאבק בדרכי שלום. העולם מאמין לו. עובדה

לאחר החלטת מועצת הבטחון בעניין ההתנחלויות סימנה התקשורת בישראל את הכושל (נתניהו), הצורר (אובמה) ושנים עשר עוזריו (המדינות שתמכו בהחלטה). בתוך המהומה נשכח פלסטיני אחד, קשיש וחסר כריזמה, שזכה לראות את פרי מאמציו הדיפלומטיים מבשיל. לעומת האגו הנפוח והפגוע של נתניהו, בנט, וליברמן, מרענן לראות באילו צניעות ופיכחון סיכם האיש הזה את ההצלחה הכבירה שרשם על שמו.

בטקס חג המולד בבית לחם, יום למחרת ההצבעה באו"ם, אמר מחמוד עבאס: "אתמול נחלנו נצחון מורלי בדמות החלטת האו"ם האומרת שההתנחלויות אינן חוקיות. איני יודע מדוע יש מי שההחלטה מכעיסה אותו. אחרי הכול, ההתנחלויות אכן אינן חוקיות, וההחלטה אין פירושה שהבעיה נפתרה. משמעותה היא רק שפתחנו את הדלת למו"מ, לשלום, לפתרון שתי המדינות, ולמדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם ירושלים המזרחית כבירתה. ללא ירושלים לא תהיה מדינה פלסטינית."

בתקשורת הישראלית לא הופיעה אף התייחסות לעובדה שהנשיא אבו-מאזן עובד מזה כמה וכמה שנים על השגת לגיטימציה בינלאומית. כבר בשנת 2012 קיבלה פלסטין מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה באו״ם, ומתחת לאף של דעת הקהל בישראל שדרגו מדינות רבות את יחסיהן עם הרשות מאז. ניו זילנד הצביעה באו״ם בעד הכרה בפלסטין כבר ב-2012, שבדיה הכירה בה ב-2014, ונצואלה הודיעה ב-2015 שתעלה את נציגותה בפלסטין למעמד שגרירות, ועוד ועוד. ישראל טענה, במקרה הטוב, שהמסלול הזה פסול כיוון שהוא עוקף את תהליך המו"מ הישיר עמה. במקרה הרע זלזלה במשמעות המאמצים האלה.

משך כל השנים האחרונות פעלה הרשות הפלסטינית במסגרת של התנגדות לא אלימה, שהתבטאה, למשל, גם בהפגנות לא חמושות נגד גדר ההפרדה ובקמפיין נגד מוצרי התנחלויות. במקביל המשיך אבו-מאזן בשיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל, ושילם על כך בתדמית של משת״פ ובפופולריות מתרסקת בקרב בני עמו.

מי שמאמין שנתניהו ואובמה אחראים להחלטת מועצת הבטחון, או אשמים בה, צריך לשאול את עצמו גם איך קרה שמנהיג פלסטיני חלש, בשלהי כהונתו, הצליח לשכנע את כל העולם, זה שמחוץ לארצות הברית וישראל, שישראל אינה פרטנר לשלום ושכדאי להפעיל סמכות בינלאומית.

אחת התשובות האפשריות לכך היא שישראל, בניגוד לרשות הפלסטינית, התעלמה מהנִרְאוּת של הדברים. אפשר לבנות בהתנחלויות, אפשר לא לנהל מו״מ מדיני, אפשר לא לתגמל את הרשות על השת״פ הביטחוני, ואפשר לדבר עם חמאס ולבטל את האיסור החמור (שישראל עצמה החילה) להכניס מלט לרצועת עזה אחרי עוד סיבוב לחימה. אבל כדאי, בנוסף, לפחות להצטייר כמעוניינים בשלום.

במקום זאת נהגה ישראל בשחצנות, זלזלה ב"אפרוח מרוט הנוצות" ופעלה כאילו נשיא הרשות הוא אך ורק קבלן ביטחון המהווה משקל-נגד לחמאס. בין שמאמינים בטוהר כוונותיו ובין אם לאו, הנשיא הפלסטיני תמיד הדגיש את מחויבותו לתהליך השלום ולפעולה לא-אלימה, גם לנוכח קולות ביקורתיים קשים אצלו מבית. הוא עשה זאת שוב בחג המולד.

משום מה, העולם האמין שוב לאבו מאזן ולא לנתניהו.


עמיר טאובר הוא חוקר עצמאי של התקשורת הפלסטינית

מאמרים נוספים