04.01.2018 מאמר מאת שמואל לדרמן
מועצת הבטחון באו"ם (צילום מסך)
מועצת הבטחון באו"ם (צילום מסך)    

נצחונות הפירוס של ישראל

תמיכתו המוחלטת של ממשל טראמפ בישראל, מבלי לשמר אף מראית עין של תיווך אמריקני הוגן, והתמיכה לה זוכה ישראל ממשטרים רודניים בעולם, מחזקות את הביקורת הגוברת כלפי ישראל בקהילה הבינלאומית

לעת עתה נראה כי הכרזת ממשל טראמפ על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים קיבעה עוד יותר את ההכרה בירושלים המזרחית כבירתה העתידית של המדינה הפלסטינית. מרכזיותה של ירושלים בסכסוך הישראלי פלסטיני, ההפרה הברורה של החלטת מועצת הביטחון מ-1980 בנושא זה, והאנטגוניזם הבינלאומי כלפי טראמפ הופכים את מה שעשוי היה להוות אקט סמלי חשוב עבור ישראל לצעד סמלי המשחק לטובת הפלסטינים.

התבוסה הצורבת של ארצות הברית באו״ם שיקפה, ואף חיזקה, את בידודו של ממשל טראמפ בקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לישראל. התגובה בעולם משקפת גם את העובדה כי הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו נתפש כסכסוך ״בתוך המשפחה״, בו לקהילה הבינלאומית אין עניין להתערב. ההתקרבות בין ישראל לבין המשטרים האוטוקרטיים הסוניים אינה משנה זאת כלל ועיקר.

תמיכתו המוחלטת של ממשל טראמפ בישראל, מבלי לשמר אף מראית עין של תיווך אמריקני הוגן, מחזקת את הביקורת הגוברת כלפי ישראל אף בתוך ארצות הברית עצמה. התמיכה האמריקנית בישראל הופכת בהדרגה לעניין מפלגתי המבדיל בין דמוקרטים לרפובליקנים.

עוד טרם עלייתו של טראמפ לשלטון ניכרה הידרדרות בתמיכה האמריקנית בישראל: כחצי מהאמריקאים ו-60% מהדמוקרטים תמכו בסנקציות כלכליות נגד ישראל בתגובה להפרות החוק הבינלאומי מצדה. טראמפ הפך להיות מזוהה עם כל מה ששנוא על השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית, והדבר מתבטא גם באקטיביזם חברתי חסר תקדים בארצות הברית בשנה האחרונה.

התמיכה בישראל מחזקת את האסוציאציה הקיימת ממילא בקרב חוגים אמריקניים אקטיביסטיים בין תמיכה בישראל לבין תמיכה בגזענות ולאומנות לבנה, באליטות עשירות, במדיניות חוץ אלימה, בפגיעה בנשים, מהגרים ופליטים ובהרס הסביבה. גם במדינות מערביות אחרות ניכר פער הולך וגדל בין עמדות הממשלות לעמדות הציבור בכל הנוגע לישראל והפלסטינים.

התמיכה לה זוכה ישראל מצד מדינות בעלות היסטוריה של הפרה חמורה של זכויות אדם כהונדורס, הסיוע הישראלי להפרות חמורות כרצח העם בגואטמלה, וההתקרבות בין ישראל למדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות צפויים לחזק מגמה זו. תמיכתן של ממשלות המערב, וארצות הברית בראשן, במשטרים האוטוקרטיים במזרח התיכון (גם כאשר הם ממיטים אסון הומניטרי חסר תקדים בהיקפו בתימן) ובמרכז אמריקה (ההפיכה וזיוף תוצאות הבחירות בהונדורס), נתפסת על ידי חוגים הולכים ומתרחבים כחלק מהצביעות המערבית בכל הנוגע לזכויות אדם ודמוקרטיה, המתבטאת גם בתמיכה בישראל.

גם במובן זה, ההישגים המעטים שצוברת ממשלת הימין בישראל בזירה הבינלאומית הם קצרי מועד. אפשר להניח שכמו ההחלטה האמריקנית להעביר את השגרירות לירושלים, גם הם צפויים להתגלות כניצחונות פירוס.

בו בזמן משקפת החלטת ממשל טראמפ עד כמה חיונית תמיכתה של ארצות הברית לישראל לסיכול פתרון שתי המדינות חרף עמדת הקהילה הבינלאומית והחוק הבינלאומי. נדמה כי אין להתרשם יתר על המידה מאיומי אבו מאזן כי ישבור את הכלים עם ארצות הברית. תלותו בה, בישראל ובמשטרים הסוניים, במיוחד לאור חוסר הפופולריות שלו בקרב הפלסטינים, מלמדת כי הצהרותיו שיתנתק מהאמריקאים כמתווכים במשא ומתן עם ישראל הן יותר רטוריות מאשר ממשיות.

אבו מאזן מודע לכך שרק ארצות הברית יכולה לדחוף את ישראל לסיים את הכיבוש, דבר המחזק את ההשערה כי הוא לא "ישבור את הכלים" אלא יעביר את הזמן בהמתנה לממשל האמריקני הבא. הוא אף עשוי להיתלות בגזר המשמעותי הראשון שישליך אליו ממשל טראמפ כדי לחזור להידברות עם הממשל. באופן דומה, אין להתרשם מהקולות הרואים בהחלטת האו״ם ביטוי להכרה באי-הלגיטימיות של ישראל ולכישלון פתרון שתי המדינות. החלטת האו״ם משקפת, למעשה, את העובדה כי פתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67׳ עודנו האופציה המעשית היחידה אשר זוכה ללגיטימציה בינלאומית רחבה.

ממשלת ישראל מבקשת למנוע פתרון זה באמצעות קשריה עם אליטות פוליטיות וכלכליות שמרניות, לעתים קרובות רודניות ורצחניות, ברחבי העולם. ראוי לה לזכור את אזהרתו הישנה של המנהיג הערבי נסיף אל-ח׳אלדי ב-1914: ״היזהרו, אדונֵי הציונים. ממשלה מתחלפת, אבל העם נשאר.״

 
שתף מאמר זה