03.07.2017 מאמר מאת רונית מרזן
 

נשים ללא כבוד: הפוליטיקה של רצח נשים ערביות בישראל

בין השנים 2017-2011 נרצחו 106 נשים ערביות בישראל בידי בן משפחה. ״ערך הכבוד״ הוא רק הסבר אחד לתופעה, ויש סוציולוגים המייחסים זאת לשיתוף הפעולה בין הפוליטיקה הפטריארכאלית והפוליטיקה של המדינה

המשפחה הינה סוכנת החִבְרוּת המרכזית בחברה הערבית, והכבוד הוא ערך דומיננטי שהשפיע על דפוסי התארגנותה של חברה זו, עוד קודם להופעת האסלאם. הוא מופיע במורשת הערבית הכתובה (אם כי לא בקוראן) במשמעות של שם טוב, מעשים הגונים, יכולת להגנה עצמית ונכונות להתמודד עם אתגרים.

אנתרופולוגים וסוציולוגים שחקרו את נושא הכבוד בתרבות הערבית המודרנית עמדו על היבט נוסף, הקושר את כבוד המשפחה לשמה הטוב של האישה, לצניעותה ובתוליה. מתפקידם של הגברים במשפחה (אב, אח, דודים ובני דודים מצד האב) לפקח על האישה ולדאוג שתנהג בהתאם לנורמות צניעות מוכתבות, והם היחידים הזכאים להענישה אם סטתה מהן.

קריאת תיגר של אישה על אביה או בעלה נתפסת כפגיעה חמורה בדימוי העצמי הגברי שלו, ונענית בתגובה אלימה, האמורה למחות את הבושה ולהשיב את כבוד הגבר בעיני קבוצת השווים לו והקהילה. עוצמת הבושה, ובהתאם לכך – חומרת הענישה שכנגד, נגזרת במידה רבה ממידת החשיפה הציבורית של ה"מעשה המביש״. אקט כגון יחסי מין מחוץ לנישואים נחשב לעבירה חמורה, המשפילה את הגברים האמורים לשלוט בהתנהגותן המינית של הנשים במשפחתם, והוא מטיל דופי בכוח הגברא של הבעל. יתרה מכך, הוא פוגע בסיכויים הכלכליים והחברתיים של כלל המשפחה ובאפשרות להשיג שידוך ראוי ליתר בנות המשפחה.

הפעלת אלימות פיזית כלפי נשים היא כלי לשימור השליטה הפטריארכלית ולפיצוי על הבושה הגברית; "רציתי להיות גיבור, לזכות בהערצה שיגידו שאני גבר גבר. אסור שאישה תחליט על עצמה. היא אינה בן אדם עצמאי, היא דבר ששולטים בו", כך הודה אסיר שרצח את אחותו.

עם זאת, תופעה זו אינה ייחודית לחברה הערבית, ואין בנימוק התרבותי-ערכי כדי לתת הסבר מספק להתמשכותה גם במסגרת המדינה המודרנית, המחזיקה במונופול על אמצעי האלימות. בין השנים 2017-2011 נרצחו 106 נשים ערביות בישראל בידי בן משפחה, כמעט באין מפריע. מחקר שנערך על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2014 אף הצביע על ריבוי עבירות של אלימות חמורה בחברה הערבית בישראל בהשוואה לשיעורה בכלל האוכלוסייה.

סוציולוגים סבורים כי רצח נשים בידי קרוביהן מהווה גם ״פתרון״ תרבותי וחברתי זול, המשקף את שיתוף הפעולה בין הפוליטיקה הפטריארכלית ובין הפוליטיקה של המדינה. הוא מותיר את רצח האישה כעניין פנים-משפחתי ומשחרר את הגברים במשפחה מהצורך לפתוח במעגל אינסופי של נקמת דם מול משפחתו של הגבר שפגע בכבודם. ״פתרון״ כזה גם מאפשר למדינה לשחרר עצמה מאחריות לחיי הנשים הערביות, באמתלה שמדובר בנוהגים תרבותיים פנימיים והיא אינה מתערבת בכך. התנהלות זו של המדינה עלולה להוביל עוד לכרסום בציות האזרחי לחוקיה במצב שבו יש סתירה ביניהם ובין נורמות דתיות או תרבותיות של קבוצה נתונה.

מנגד עומדות פעילות מעמותות הנשים הערביות, הקוראות תגר על שותפות האינטרסים הפסולה הזאת. אחת מהן היא סמאח סלאימה, המסבירה כי האלימות המגדרית אינה נובעת מהגנה על ״כבוד המשפחה״, אלא היא תוצר של סכסוכים משפחתיים בענייני ירושה, גירושין, משמורת על ילדים והסתרת פשעים כמו אונס וגילוי עריות. לטענתה, בשל כך רק ב-20% מהמקרים של רצח נשים ערביות מועמד הרוצח לדין, ומדי שנה נעלמות נשים שכלל לא ידוע מה עלה בגורלן, מבלי שרשויות המדינה ינקפו אצבע.

לצד זאת, יש לבחון את הניסיונות הרצחניים לשמור על יחסי מגדר מסורתיים גם על רקע תהליכי שינוי שעוברת החברה הערבית בישראל. בשנים האחרונות מתחוללים תהליכים חברתיים וכלכליים כמו גידול מעמד הביניים מ-17% ל-27%, עלייה בשיעור הנשים המשכילות, המהוות 72% מבעלי התואר הראשון ו-67% מבעלי התואר השני, ירידה בשיעור הילודה הממוצע מ-4.5 ילדים לאישה ל-3.1, עלייה בגיל הנישואים הממוצע ל-22.4, עלייה בשיעור הנשים הרווקות בגילאי 30 ומעלה, עלייה בשיעור הגירושים והתפתחות השיח המקומי והארצי באמנות, תקשורת ופוליטיקה סביב סוגיית האלימות הגברית. מגמות אלה מאיימות על שליטתם של גברים בנשים ומקצינות את הניסיון לשמר את יחסי הכוח המסורתיים ולהשיב את האישה לספירה הביתית – גם באמצעים אלימים.

עבד ל. עזב, בימאי ערבי ישראלי, היטיב לתאר מציאות קשה זו: "אנחנו שולחים את בנותינו ללמוד באוניברסיטה, אבל רוצים שהן תתלבשנה ותנהגנה כמו באיראן או סעודיה; אנחנו מעודדים את נשותינו לצאת לעבודה, אבל כשהן מראות סימני עצמאות כלכלית חמתנו רושפת; אנחנו מנשלים את בנותינו מחלקן בירושה כדי שרכושנו לא יעבור לזרים, אנחנו מחתנים את בנותינו עם בן הדוד מצד האב ולא מעניין אותנו שמחלקות המחקר לגנטיקה באוניברסיטאות חוגגות על מענקי המחקר שהן מקבלות עבור חקר המחלות התורשתיות אצלנו".

כדי להתמודד עם המציאות המורכבת ולחולל שינוי של ממש, יש לרתום אנשי ציבור ורוח כדי לעורר מודעות לתופעה, להנכיח אותה בשיח הציבורי ולחנך לשינוי בתוך החברה הערבית עצמה. לצד זאת יש לדאוג לאפקטיביות של גורמי החוק והרווחה בחברה הערבית בישראל.

 
שתף מאמר זה