12.02.2016 מאמר מאת אורן ברק
"זייד והכנפיים" (צילום מסך)
"זייד והכנפיים" (צילום מסך)    

סוד קסמם של לובשי המדים במזרח התיכון

ה"הצנחה" של אנשי צבא לפוליטיקה בישראל ובמדינות ערב משקפת מצוקות אותנטיות, אולם היא עלולה דווקא להנציח את הפגמים ביחסים הצבאיים-אזרחיים במדינות המזרח התיכון

לאחרונה זיהה הפרשן הפוליטי רביב דרוקר בשר הביטחון, רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון, "פוטנציאל למנהיגות שפויה בימין". שבועיים לאחר מכן, בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה "לגנוז" את התיק של רא"ל (מיל') גבי אשכנזי ב"פרשת הרפז", הציע דרוקר את המנוּקה הטרי כמועמד להנהגת מחנה המרכז-שמאל, בהיותו היחיד שיכול לנצח את ראש הממשלה המכהן אשר "מוביל אותנו להתרסקות מוחלטת".

גם גנרלים בשירות פעיל חביבים על פרשנינו. הרמטכ"ל, רא"ל גדי אייזנקוט, שהביע לאחרונה עמדות מתונות יחסית בסכסוך עם הפלסטינים, זכה לשבחים, כמו למשל מצד יואל מרקוס שטען כי טוב שבימים של טרור, סכינאות וחוסר תקווה "יש לפחות מישהו שאפשר לסמוך עליו".

אם כן, בוגי לראשות הליכוד, גבי לראשות העבודה, גדי לרמטכ"לות (בשלב ראשון), ושלום – וכמובן גם ביטחון – על ישראל.

הקסם שמהלכים גנרלים על הציבור אינו מתפוגג כאשר חוצים את גבולות הארץ המ(א)ובטחת. כך, למשל, בשכנה מצפון, לבנון, שבה אין נשיא מאז מאי 2014, אז סיים הגנרל מישל סלימאן (מפקד הצבא לשעבר) את כהונתו, המועמד המוביל לתפקיד הוא הגנרל מישל עַוְן, אף הוא מפקד הצבא לשעבר, שכיהן כראש ממשלה צבאית מ-1988 ועד להדחתו במבצע צבאי סורי-לבנוני משולב ב-1990. מעניין כי עון, שעזב מאוחר יותר את לבנון ושב אליה ב-2005 בעקבות נסיגת הצבא הסורי, כרת ברית פוליטית עם חזבאללה, בת-בריתה של סוריה, ולאחרונה גם עם יריבו המושבע, סמיר ג'עג'ע, לשעבר מנהיג מיליציית "הכוחות הלבנוניים", שנגדה לחם עון בעוז בשלהי מלחמת האזרחים.

בפרפרזה על מה שנאמר על גנרל אחר, קרוב יותר אלינו, ניתן לומר שמי שלא רצה את עון כראש ממשלה עשוי לקבל אותו כנשיא.

"גנרל סולימאן" של הלהקה הלבנונית Zeid and the Wings

 

ומה לגבי שכנתנו מדרום? שם שולט ביד רמה גנרל לשעבר, עבד אל-פתאח א-סיסי, שנבחר כנשיא ברוב מוחץ ב-2014, לאחר ששנה קודם לכן הדיח בהפיכה צבאית את הנשיא הקודם, מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים" שנבחר בבחירות החופשיות הראשונות שנערכו במצרים מאז העצמאות.

ממזרח, בממלכת ירדן, אמנם לא שולט גנרל אלא מלך, עבדאללה השני. אולם גם הוא מתהדר בקריירה צבאית, אף כי סמלית למדי, כפי שנוהג גם שכנו (ושכננו) מצפון, אסד הבן, שזכה אף הוא להכשרה צבאית מזורזת לפני שהוכתר לנשיא ב-2000.

יוצא אפוא שישראל אינה יוצאת דופן באזורנו. אך מהו סוד קסמם של לובשי המדים? ברור כי אינו נובע מן הכישורים הפוליטיים של הגנרלים, שאינם עולים על אלה של עמיתיהם האזרחים. אם כבר, הוא נעוץ בכך שאנשי הצבא מצטיירים בעיני רבים כישרים, נקיים ובעיקר מתונים יחסית לאחרים.

אכן, אם נחזור לדוגמאות שלעיל, ניתן לומר כי הרמטכ"לים לשעבר יעלון ואשכנזי והרמטכ"ל הנוכחי אייזנקוט נתפסים כמתונים יותר מראש הממשלה בנימין נתניהו, הגנרל עון נתפס כמתון יותר הן מבעלת-בריתו, המיליציה-מפלגה חזבאללה, הן ממנהיג המיליציה לשעבר ג'עג'ע, והגנרל סיסי נתפס כעדיף על פני האחים המוסלמים. דבר דומה ניתן לומר על מלך ירדן ועל נשיא סוריה, ובמיוחד על האחרון, שאינו נלאה מלהציג עצמו כלוחם מספר אחת נגד "הטרור". במילים אחרות, הגנרלים, וגם מי שעברו "גנרליזציה" מואצת, נתפסים באזור הזה – ולא רק בו – כרע כמיעוטו.

עבדאללה מלך ירדן עם קציני צבאו

 

אך לצד הדימוי המתון שלהם, שלא תמיד יש לו אחיזה במציאות (ההתבטאויות של יעלון בסוגיית יחסי ישראל-ארצות הברית היא דוגמא אחת לכך), הגנרלים באזורנו מייצגים ערכים נוספים, הקורצים אף הם לחלקים נרחבים מן הציבור. בין אלה ניתן למנות את השאיפה להסכמה רחבה, ובמיוחד במקום שבו ערך זה הוא יקר המציאות. גנרל פואד שיהאב, מפקד הצבא הלבנוני, ביטא זאת כאשר הכריז, לאחר בחירתו לנשיא בשנת 1958, בעקבות מלחמת האזרחים הראשונה במדינה זו, כי הבחירה אינה בו עצמו; היא מייצגת את חוסר יכולתם של הלבנונים לבחור במועמד אחר.

אולם הבחירה בגנרלים למנהיגים פוליטיים, בין אם היא נובעת מן התכונות התרומיות המיוחסות להם, מכך שהם נתפסים כרע במיעוטו, או משום שהם מייצגיו הבולטים של קונצנזוס חמקמק אך עם זאת מבוקש-תמיד, היא בעייתית מכמה בחינות.

ראשית, הסוגיות שמונחות לפתחם של הגנרלים לשעבר והפוליטיקאים בהווה הן, על-פי-רוב, פוליטיות ולאו דווקא צבאיות או ביטחוניות. לכן קשה לצפות לכך שלאנשי הצבא יהיה יתרון כלשהו על-פני האזרחים בטיפול בהן. כפי שהוכח בוועידת קמפ דיוויד ב-2000, ובשתי המלחמות שניהלה ישראל בלבנון ב-1982 וב-2006, לא כל בעיה פוליטית ניתנת לפתרון בהינף קולמוס או באבחת חרב.

שנית, גנרלים-לשעבר מפרשים לעתים את הבחירה בהם כ"צ'ק פתוח" במקום להבין כי הזירה הפוליטית שונה באופן מהותי מזו הביטחונית. התוצאות ידועות: יצחק ("אני אנווט") רבין ואהוד ("וילה בג'ונגל") ברק הבינו מאוחר מדי את מהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופואד שיהאב, למרות הצניעות שגילה עם בחירתו, ניסה לתקן את קלקולי הפוליטיקה הלבנונית וקומם נגדו את המנהיגים המסורתיים. גם סיסי, נשיא מצרים, פנה די מהר לפולחן אישיות, ובכך שב, במידה רבה, לדפוס שקבעו נאצר, סאדאת ומובארכ – כולם קצינים לשעבר.

אך מעבר לכך, הבחירה באנשי צבא (ובאישי ביטחון אחרים) כמנהיגים פוליטיים יש בה כדי להעצים עוד יותר את התפקיד שממלאים הצבא ומוסדות הביטחון האחרים בחברה, דבר העלול לעודד נטיות מיליטריסטיות בקרבה. גם כך מוטלות לא מעט בעיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות לפתחו של הצבא במדינות ערב ובישראל (למשל, שיעור התעסוקה הנמוך במגזר החרדי), כאשר לא ברור כלל כי בו טמון הפתרון.

אין הכוונה כאן לטעון כי גנרלים-לשעבר לעולם לא יהיו מנהיגים פוליטיים טובים. לפחות שניים, דווייט אייזנהאואר בארצות הברית ושארל דה-גול בצרפת, מילאו תפקיד חשוב, וניתן אף לומר קריטי, בתולדות ארצותיהם. אולם נראה כי שני האישים האלה הצליחו דווקא משום שהבינו את ההבדל המהותי בין התחום הפוליטי והצבאי ופעלו לא כאנשי צבא אלא כמדינאים.

כך או אחרת, לא בטוח שמה שהתאים למדינות ותיקות ומבוססות כמו ארצות הברית וצרפת יפה גם לאזורנו, שבו המדינות חדשות יחסית ונמצאות עדיין בתהליך בנייה. ה"הצנחה" של אנשי צבא לפוליטיקה עלולה דווקא להנציח את הפגמים ביחסי חברה, צבא ומדינה במזרח התיכון.

 
שתף מאמר זה