31.08.2018 מאמר מאת קובי לוי
המסגד הגדול בעיר קשגאר, רמדאן 2017 (קובי לוי)
המסגד הגדול בעיר קשגאר, רמדאן 2017 (קובי לוי)    

סין: מדכאים מוסלמים, אבל לא בשם הקומוניזם

מרגע שנהפך הסכסוך האתני במחוז שינג'יאנג לסכסוך דתי, גם קבוצות שאינן קשורות בו הן מטרה לרדיפה דתית. רדיפה זו מצטרפת לצעדים שנוקט המשטר כדי לבצר את כוחו ולנקות את סין מהשפעות חיצוניות

בסוף מאי 2017, ימים אחדים לפני שהגעתי עם בני משפחתי למחוז שינג'יאנג שבצפון־מערב סין, גיליתי שחודש רמדאן בפתח, ותהיתי איך נאכיל שני ילדים קטנים במהלך טיול כשכמעט כל המסעדות שמנהלים התושבים המקומיים, מוסלמים בני המיעוט האויגורי, תהיינה סגורות. אולם כשנכנסנו לתחומי המחוז התבדו החששות: לא רק שכל המסעדות המקומיות נותרו פתוחות, אלא שברובן אף הגישו אלכוהול.

בדיעבד התברר שהדאגות הקולינריות היו זוטות, ועל אלו האפילו טרדות אחרות שנתקלנו בהן בשינג'יאנג, מחוז שנהפך בשנים האחרונות למעבדה אחת גדולה לניסויים בטכנולוגיות חדישות לניטור אוכלוסייה אזרחית ולפיקוח עליה. בשם הביטחון וההגנה מפני טרור ובדלנות, הקימו הרשויות הסיניות מנגנון מנופח של מדינת משטרה הממרר את חיי התושבים במחוז, אויגורים וסינים כאחד.

הסיבה שכל המסעדות היו פתוחות התבררה בשיחה עם צעיר סיני בן הרוב החאני שעבד בעיר העתיקה העיר קשגאר – מדובר בהוראה מגבוה לכל בעלי המסעדות המוסלמים לפתוח את בתי העסק כרגיל ולמכור אלכוהול. אולם פתיחת המסעדות בכפייה היא רק קצה הקרחון של הדיכוי הדתי המופעל נגד התושבים המוסלמים במחוז.

הנה עוד כמה דוגמאות: הענקת חינוך דתי נאסרה ומַדרסות אסלאמיות הוצאו אל מחוץ לחוק; על גברים נאסר לגדל זקנים ארוכים ועל נשים נאסר לעטות רעלות; נאסר על הורים לבחור לילדיהם שמות מוסלמים "מובהקים מדי", כגון אִסלאם או מדינה; רוב המסגדים נעולים ובמעטים שנותרו פתוחים נערכות תפילות מעוטות משתתפים בפיקוח הדוק; הכניסה למסגדים אסורה לקטינים, ואין־ספור סיסמאות תעמולה של השלטון מתנוססות על הקירות. כמו כן, בחודשים האחרונים מתרבים הדיווחים על מחנות לחינוך מחדש שמוסלמים תושבי המחוז נשלחים אליהם כדי לעבור שטיפת מוח ולמחוק את אמונתם הדתית.

(המסגד הראשי בעיר קרגיליק. מעל המסגד מתנופף דגל סין, ומעל שער הכניסה תלויה הכתובת: "אהוב את המפלגה, אהוב את המולדת". צילם: קובי לוי)

הסכסוך בשינג'יאנג הוא סכסוך לאומי־אתני ביסודו. שורשיו עתיקי יומין, והם נעוצים במאבקי שליטה במרחב העצום החוצץ בין מזרח אסיה למרכזה, שדרכו עברה דרך המשי ההיסטורית. בעת המודרנית הסכסוך ניזון מהתסכול של האויגורים, עם טורקי מבחינה לשונית־אתנית, מהמדיניות הסינית באזור. אפליה, דיכוי תרבותי, יישוב אוכלוסייה סינית־חאנית במחוז והקצאת משאבי טבע שהאזור עשיר בהם לפיתוח אזורים אחרים בסין על חשבון האוכלוסייה המקומית מלבים את התסכול הזה ומסלימים את הסכסוך. התפרצויות אלימות מתרחשות אחת לכמה שנים, עד 2009 היו רובן בעצימות נמוכה.

סבב האלימות שטרף את הקלפים פרץ ביולי 2009 בבזאר של אורומצ'י, בירת המחוז, על רקע מדיניות הממשלה להגלות צעירים אויגורים עניים וחסרי השכלה למפעלים בערי התעשייה של סין. תגרה המונית שפרצה בעקבות מקרה של תקיפה מינית באחד המפעלים במחוז גואנגדונג הסתיימה בלינץ' בשני צעירים אויגורים. ההפגנות באורומצ'י במחאה על התקרית הידרדרו למהומות אלימות, ולמעלה ממאתיים איש נהרגו, רובם סינים־חאנים. תגובת המשטר התבטאה בדרך היחידה שהוא מכיר – העצמת הדיכוי.

מכאן ואילך קצרה הדרך להפיכת הסכסוך מסכסוך אתני לסכסוך דתי. הדיכוי הגובר של האויגורים המוסלמים העמיק את האיבה, והיא הובילה להקצנה נוספת ודחפה עוד ועוד צעירים אויגורים לזרועות ארגוני טרור, כמו אל־קאעדה, ובשלב מאוחר יותר גם דאעש, ואל שורותיו בסוריה התגייסו אלפי לוחמים. גל פיגועי טרור ב־2013‑2014 בשינג'יאנג ומחוצה לו שכנע את השלטונות שמקור הרע הוא האסלאם עצמו, ולכן יש למגר את היסודות הדתיים בקרב האוכלוסייה האויגורית.

מינויו של צֵ'ן צ'ואָנגוֹאוּ למזכיר המפלגה הקומוניסטית במחוז בשלהי 2016 החמיר את הדיכוי עוד יותר. צ'ן עבר לשינג'יאנג אחרי כהונה בטיבט, ואת השיטות לפיקוח על אוכלוסייה ולדיכוי תרבותי ודתי שיישם בטיבט ייבא לשינג'יאנג, ושם המשיך ושכלל אותן. את הפרס על "הישגיו" בשינג'יאנג קיבל צ'ן עם מינויו לפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית, מיד בראשית תקופת נשיאותו השנייה של שי ג'ינפינג.

האיוולת שבהפיכת סכסוך אתני, הסבוך ממילא, לסכסוך דתי מתגלה במלוא מערומיה במכות הניחתות על אוכלוסיות מוסלמיות בסין שאינן קשורות לסכסוך הזה. למשל, גם הקזאחים, תושבי צפון המחוז, שנחשבו עד לא מזמן בעלי ברית של המשטר הסיני ויריבים של האויגורים, סובלים מדיכוי דתי הולך ומחמיר ונשלחים לאותם מחנות לחינוך מחדש ידועים לשמצה. אפילו החְוֵוי, בני המיעוט המוסלמי הגדול בסין, שרובם המכריע אינו חי בשינג'יאנג ומבחינה אתנית־לשונית הם סינים לכל דבר ועניין, מתחילים לחוש בנחת זרועו של הדיכוי הזה, אחרי שנים שבהן נהנו מפריחה בחיי הדת.

וכמובן, כדור השלג הזה אינו עוצר במוסלמים, וגם הלחץ על האוכלוסייה הנוצרית בסין מתעצם בשנים האחרונות. גובר הפיקוח על פעילות הכנסיות ומוטלות מגבלות על המאמינים, כמו איסור על השתתפות של קטינים בתפילות ואילוץ חברי המפלגה הקומוניסטית הנוצרים לבחור בין אמונתם הדתית לחברותם במפלגה. גם זאת לאחר שנים לא מעטות שבהן נהנו הנוצרים בסין מחופש דת יחסי, והנצרות התפשטה בה בקצב מסחרר.

אפשר להסביר את המאבק הסיני בדת ברצון של שי ג'ינפינג לבצר את מעמד המפלגה בכל מחיר, אחרי תקופה ארוכה שבה הותר הרסן ועלתה מידת החופש האישי. על פי ההיגיון הזה, הדת היא אידאולוגיה מתחרה שיש לרסנה. אולם שלא כמו בתקופות אחרות בתולדות סין המודרנית, שבהן נערכה המלחמה בדת בשם האידאולוגיה הקומוניסטית, כיום – כאשר סין חזרה לקדש ערכים מסורתיים ושמרניים – המשטר רואה באסלאם ובנצרות נטע זר שאינו משתלב עם הסיניוּת החדשה־ישנה. באווירה כזאת הלחץ על הדתות ועל המאמינים הוא עוד אמצעי שנוקט המשטר כדי לבנות אימפריה המתעקשת על דרכה הייחודית המנותקת מהשפעות חיצוניות.

 
שתף מאמר זה