אודות הכותב
קרן אבו הרשקוביץ
כותבת אורחת
15.06.2017 מאמר מאת קרן אבו הרשקוביץ
 

ספורט סבולת ומחאה במרחב הערבי

בישראל פועלות קבוצות של רצים ורצות לקידום מטרות חברתיות, וכך גם בשטחים ובמצרים. "מרתון הרשות הפלסטינית" נועד להעלאת מודעות לזכותם של הפלסטינים לתנועה חופשית, ובמצרים מביעים אזרחים מחאה דרך הרגליים

מרוצים ארוכים הפכו להיות כלי לקידום מטרות חברתיות. מבט באתרי המרוצים בישראל, למשל, מגלה את המרוץ לגיוס כספים למען חולי ALS והמרוץ למען "מלאכיות הדממה" שהתקיימו רק לאחרונה. מרוצים אחרים מבטיחים שכל הקפה תגרור תרומה של סכום מסוים, כמו למשל אירוע הספורט השני של חיפה "צאו לרוץ", שבו כל הקפה של שני קילומטרים מזכה את הרצה או הרץ בעשרים ₪ לתרומה.

בריצה ובספורט סבולת (endurance sport) יש גם משום הבעת עמדה. מאה רצות במרוץ לייף ראן בתל אביב לבשו חולצות הנושאות את הכיתוב "רצות ולא שותקות", ומאה נשים שעברו אונס וגילוי עריות רצו למען העלאת מודעות לנושא. הריצה הפכה להן לכלי תהליך ריפוי ולהבעת עמדה: לא עוד שתיקה, לא עוד סבל, לא עוד הסתתרות.

סצנת הריצה וספורט הסבולת לא פסחה גם על הרשות הפלסטינית. החל בשנת 2013 מתקיים מרתון הרשות הפלסטינית; על פי אתר המרוץ אין מאחוריו מטרות או סדר יום פוליטי, והוא מיועד להראות את "פניה האחרים" של הרשות. כניסת ישראלים לשטחי הרשות אסורה, אך בכל זאת נרשמה השתתפות של ישראלים בודדים. בחווית המרוץ שלו התייחס אברהם בורג לריצה לצדם של רצים מקומיים ומהעולם ברחובות בית לחם. גם בתיאורו בולטת ההתייחסות לכך שהמרוץ אינו פוליטי, תוך כדי ציון כי ההזנקה או הסיום לא כללו נאומים פוליטיים.

עם זאת, קשה לראות במרוץ אירוע א-פוליטי. המארגנים הסבירו כי תוואי המרוץ נקבע לארבע הקפות של עשרה קילומטרים משום שלא נמצא מסלול רצוף שאינו מופרע בנקודת ביקורת של צה"ל. התוואי הנבחר עבר לצד חומת ההפרדה, וחולצות המרתון נשאו ציטוט של סעיף 13 של אמנת האו"ם בדבר זכותו של אדם לחופש תנועה ומגורים. באתר הבית של המרוץ צוין כי אחת ממטרותיו היא העלאת המודעות לזכותם של הפלסטינים לתנועה חופשית. כך גם הכתובת שעל מדלית המרוץ: "Right for movement Palestinian marathon".

אירוע ספורט מעניין אחר מגיע ממצרים, שם מתקיימים מדי שנה מספר מרוצים רשמיים. המרתון הוותיק בלוקסור, למשל, מתקיים מדי שנה בינואר. תוואי המרוץ עובר בין אתרים היסטוריים וקברי פרעונים, ויש גם מקצה של אולטרא-מרתון למרחק של 100 ק"מ.

הריצה האורבנית מעניינת בפני עצמה. "רצי קאהיר" ו"אל-מעדי" קמו כמועדנים שביקשו לעודד ריצה באויר הפתוח. מקימי רצי קהיר הסבירו כי רוב רובם של הרצים בעיר העדיפו לרוץ בחדרי כושר סגורים לא רק מפני שעל העיר הצפופה רובץ זיהום אוויר כבד משך כל שעות היממה, ואין בה די מרחבים פנויים לריצה, אלא גם מפני שהציבור הרחב לא ראה בעין יפה ריצה במרחב הציבורי. רצים ורצות נאלצים להתמודד עם הצקות, עלבונות ואף נגיעות מצד העוברים והשבים, ומתנדבים לבושים במגנים וקסדות פוטבול שומרים על הרצים ממכשולים והטרדות.

מריז דוס, ממארגני רצי קאהיר, מסבירה את מניעיה של הקבוצה: "אני זוכרת זמנים שרצתי ולצדי אנשים מרקע, אמונות ודתות שונות. לא עברה במחשבתי התהיה אם האדם שלידי נוצרי או מוסלמי או כל דבר אחר. את פשוט רצה לשם מטרה אחרת, לרוץ ולהנות מזמן הריצה." שעת הריצה שנבחרה היא שבע בבוקר ביום שישי. העיר מנומנמת בדרך כלל ביום ובשעה הזו, או במילותיה של סלמה שאהין, מנהלת המדיה החברתית של הקבוצה, "כל מה שרע בעיר עדיין ישן".

גם קבוצת הריצה הקאהירית טוענת לאג'נדה א-פוליטית. אולם קשה להתעלם מהמחאה הטמונה במעשה. עשרות עד מאות "רצי קאהיר" לא בהכרח נהנים מריצה באוויר הפתוח, שגם בשעה שבע בבוקר הוא מזוהם וחם, ומההצקות הנלוות. הם מבקשים, בין היתר, להעלות מודעות לצורך בחוויה חיובית משותפת לתושבי העיר ולאזרחי המדינה ובשגרה של אחווה וידידות בין מגזרי האוכלוסיה השונים.

בסיקור הבינלאומי של הריצה בקאהיר מודגשים הקווים המקבילים בין מהפכת האביב הערבי וההפגנות בכיכר תחריר ובין הריצות המשותפות ברחובות העיר. ראשיתו של המועדון, למשל, הייתה בשנת 2012, שבה נפל משטר מובארכ, והתארגנות הקבוצה התאפשרה הודות לרשתות החברתיות. הדף של "רצי קאהיר" בפייסבוק מתהדר בכחצי מליון עוקבים ומחבבים, אף שלריצות השבועיות מגיעים עשרות עד מאות אנשים. הרצים השונים, לבושים בטייצים ממותגים לצד נשים רעולות, אינם עושים כושר בלבד. הם מוחים ברגליים על המצב החברתי והפוליטי במצרים. 


ד"ר קרן אבו הרשקוביץ היא חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין-דתיים באוניברסיטת בן-גוריון

 
שתף מאמר זה