21.02.2014 מאמר מאת אסף חזני
 

סרט ערבי-יהודי

ההרג בסרטים "בית לחם ו"עומר" אינו מחושב ומידתי. הוא פרץ של אלימות קמאית הנעשית פנים אל פנים. הדלק המזין את בעירת המפגש הישראלי-פלסטיני אינו כלכלה משותפת או אינטרסים עמומים אלא דם הזולג מהראש הנחבט שוב ושוב. כל זרזיף מאפשר את המשך האלימות לדור הבא של מפקדי שטח פלסטינים ולמחזור החדש של סוכני שב"כ. לנצח תאכל חרב.

הסרטים "בית לחם" ו"עומַר" מנכיחים מציאות שאינה מוכרת לרוב אזרחי ישראל היהודיים, מציאות של סוכני שב"כ וגיוס משת"פים. לאחרונה התייחסנו לכל סרט בפני עצמו. כעת ברצוננו להשוות ביניהם מבלי להתייחס לזהות הפלסטינים והיהודית של יוצריהם. אנחנו מזכירים בשלישית שהרשימות מלאות בספוילרים. מי שלא ראו את הסרטים ורוצים לעשות זאת לפני קריאת הניתוח המופיע כאן מוזהרים בזאת מראש.

בסרט "בית לחם" הסיפור הוא על מערכת היחסים המתפתחת לאורך שנים בין סוכן למקור (שהוא נער). מסביב יש סיפורי משנה בתוך החברה בבית לחם ובמערכת המשפחתית והמקצועית של הסוכן, אך המרכז הוא הקשר בין הסוכן והמופעל. בסרט "עומר", לעומת זאת, מערכת היחסים המרכזית היא בתוך החברה הפלסטינית, בין הגיבור לאהובתו ולחברים. סוכן השב"כ הוא אמצעי לקידום העלילה. כך, גם ההיכרות אתו היא קצרה וללא היסטוריה מקדימה: פגישה בכלא וגיוס.

ב"בית לחם" מתלוננת אשת הסוכן על כך שבעוד בני הזוג של חברותיה מתחילים עם בחורות כשהם יכולים, בן הזוג שלה מעדיף להתחיל עם ערבים ולדובב אותם. היותו סוכן שב"כ היא עובדה הממלאת את כל ישותו. ב"עומר" סוכן השב"כ לא מתלהב מערבים ומערבית. "ערבית זה רק מקצוע", הוא מסביר לגיבור שחשב אותו לערבי.

מארג הקשרים ב"בית לחם" מבוסס בצורה מובהקת יותר על תשוקה. לכן, הגם ששתי מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים, מערכת היחסים ב"בית לחם" עמוקה יותר מזו המתוארת ב"עומר".

בית לחם (צילום מסך: יוטיוב)

המפגש בין המערכת הפלסטינית והמערכת הביטחונית הישראלית שלוב לאורך "בית לחם". השב"כ מאזין לפלאפונים והמסתערבים נכנסים לכל רחוב אליו הם נדרשים להגיע. אין בסרט חומה, ומחסומים מוזכרים רק פעמיים, כבדרך אגב, ואינם נראים בפריים. החדירה של כוחות הביטחון למרחב, מבית לחם עד חברון, היא חדירה טוטאלית, וקשורה בין היתר בתלות של הפלסטינים בשירותי הרפואה הישראליים. כך לוחץ השב"כ על אישה להסגיר מבוקש וכך מטפח סוכן השב"כ את יחסיו עם המפעיל שלו. לו הייתה החומה במרכז הסרט צריך היה הבמאי להכיר במרחק בין המערכות ובהבחנה ביניהן, אך נוח לו להתעלם מקיומה ומתפקידה של החומה בחיי היום יום של הפלסטינים.

המערכות המתפקדות ב"בית לחם" הן המערכת השלטונית של הרשות הפלסטינית, ארגוני ההתנגדות והמערכת הביטחונית ישראלית. התקלות המבצעיות המניעות את העלילה מתרחשות כאשר ישנה חריגה מהפרוטוקול של המערכת. למשל, כאשר סוכן השב"כ מגיע למפגש ללא אבטחה, בניגוד להנחיות, וכאשר המופעל הפלסטיני נדרש לטיפול 'פרטי' שלא במערכות הרגילות. מערכת היחסים מתפתחת למרות, בגלל או על רקע קיומן של המערכות הגדולות. במלים אחרות, החדירה הטוטאלית אינה חדירה אל ה"לבבות"; היא מצב עניינים נתון, וכל גילוי של אינטימיות עומד מנגד למערכות הגדולות הפועלות באופן שיכול להיראות אדיש לגורלם של בני אדם יחידים.

ב"עומר" אין מערכות, רשות או ממשל, פלסטיניות או ישראליות. שלושה חברים ובחורה, ולצדם ארגונים נוספים, מבצעים פעולה, וסוכן שב"כ יחיד, ומדי פעם חבורה של גברים חמושים, רודפים אחר מבוקש. הללו זרים במרחב ומנווטים בו בקושי יחסי; ברגע שבו חצו חומה וגבול המפריד בין ישראל לפלסטין הם נמצאים מחוץ למרחב המחייה שלהם. במילים אחרות, החומה היא תמה מרכזית בסרט. הישראלים זרים כל כך למרחב שאפילו האזנות לפלאפון לא מתוארות בסרט. התקשורת הטלפונית בסרט היא באמצעות טלפון ציבורי, אמצעי המשמש מעט אנשים בישראל כיום, בעיקר עובדים זרים. הישראלים כל כך זרים למרחב, כפיל בחנות חרסינה, שכאשר הם נכנסים אליו זה תמיד בכוח: מסוק, מטול רימונים, ג'יפ ממוגן וכוח אש רב. באותה מידה, עבור הפלסטינים אין ייצוג לחיים ישראלים מעבר לחומה. יש רק כלא ישראלי ו-15 ק"מ המפרידים בין פלסטין לים. מעבר לים יש את ניו זילנד. החיים בגדה עומדים מנגד לשאר העולם: מוזמביק, פריז או ניו זילנד.

המרחב הפלסטיני ב"עומר" אמנם מצומצם רק לגדה, אך הוא מגוון יותר מן הייצוג שלו ב"בית לחם". יש בו מרחב כפרי ומרחב עירוני, בניינים גבוהים ונמוכים, מעברים וגגות. מנגד, ב"בית לחם" יש מרחב עירוני רציף בין ירושלים לחברון. בעצם, בגלל החדירה הטוטאלית של ישראל לפלסטין, "בית לחם" מתאר ישראליזציה של המרחב.

עומר (צילום מסך: יוטיוב)

אם ב"בית לחם" הסרט מתאר מערכות חיים שבסיומן נפגשים שני פרטים מחוץ לכללי הפרוטוקול, ב"עומר" מתוארים יחידים בצדן של מערכות החיים. דווקא סופו של הסרט מתאר התלכדות של מערכות: עומר הצעיר והחזק נזקק לראשונה לסיוע מזקן מקומי, מהסביבה. הוא נזקק גם למפגש עם סוכן השב"כ ומאבטחיו כחלק ממבצע מתוכנן 'לפי הספר' על מנת לבצע את התוכנית שלו.

ב"בית לחם" אין צורך במחסום ובחומה כיוון שכל המרחב נמצא תחת כיבוש ושליטה ישראלית. אף שב"עומר" יש חומה, לא ברור איזה גבול היא מציינת, מה בפנים ומה בחוץ. העמימות הזו נובעת מכך שכל המרחב נמצא תחת כיבוש וכולו פלסטיני. מה שמחוץ למרחב הזה קיים, בעצם, בדמיון.

ב"בית לחם" מתאפשרת השגרה בזכות פעולתן של המערכות השונות. גם מבחינה גופנית, מי שנפצע נדרש להסתיר זאת כדי שלא יבלוט כחריג בשטח. הגוף מועד לכשלון, לבגידה, לחולי, וכשלונו הוא מה שמאפשר לשב"כ להיטיב את אחיזתו במופעל. כשלון כזה גם מאפשר למערכת בצד השני לגלות מיהו משת"פ. ב"עומר", לעומת זאת, גוף הלוחם הוא אתר ציבורי. השגרה, מחזור החיים – כולם מקבלים ביטוי בגוף. כשעומר חוטף מכות, הפנים שלו מספרות סיפור של כחול ושטפי דם. אחר כך הן מחלימות ושוב נפצעות והסביבה מתייחסת לשינויים בגוף שלו. במילים אחרות, בעוד שב"עומר" הכיבוש הישראלי נוכח דרך פניו של הגיבור, ב"בית לחם" הוא מנכיח את עצמו דרך ההסתרה של הפציעה.

כל ההבדלים הללו, ואופן הכתיבה בטקסט הזה עצמו, משקפים נקודת מבט יהודית-ישראלית מול נקודת מבט פלסטינית. כנגדן קיימים שני אלמנטים משותפים ומטרידים השלובים האחד בשני: אמצעי ההריגה והפתרון שההריגה מייצרת.

דם בבית לחם (צילום מסך: יוטיוב)

ההרג בשני הסרטים הללו לא מתבצע מרחוק או באופן כירורגי. הוא אינו מחושב, מידתי או מתחשב בנזק לסביבה. ההריגה נעשית באקדח ומקרוב, לאחר מבט הדדי בעיניים, ובאבן או ברזל בראש. כאשר המערכות נפגשות, הדלק המזין את בעירת המפגש אינו כלכלה משותפת או אינטרסים עמומים אלא דם הזולג מהראש הנחבט שוב ושוב. כל זרזיף מאפשר את המשך האלימות לדור הבא של מפקדי שטח פלסטינים ולמחזור החדש של סוכני שב"כ.

בשני הסרטים, המוות ומעשה ההריגה הוא מעבר משלב לשלב. זהו מוצא סופי, אולי המוצא היחיד, לבעיה שאין לה פתרון. הוא מזין את מעגל האלימות, משעתק את הבעיה לדור הבא ואולי מנציח אותה לעד.

גיבור "בית לחם" היה מעדיף להיעלם בתוך ישראל, אולם הסוכן אינו מאפשר לו את המוצא הזה והגיבור, בלית ברירה, הורג. מעשהו פותר בעיה קיימת עבורו אך מייצר את הצורך המבצעי הבא של השב"כ במציאת המפגע, חיסולו וחזור חלילה. גיבור "עומר", לעומתו, מנסה בעקביות ללכת בין הטיפות. לבסוף, כשהוא מבין שמאמציו היו לשווא, הוא נמלט מסבך הזהויות שלו למעשה הרג הפותר בעיה נקודתית ומייצר את הגיוס הבא והמבצע הבא של השב"כ.

לנצח תאכל חרב.

 
שתף מאמר זה