11.03.2018 מאמר מאת שמואל לדרמן
נגמ"ש ישראלי בלבנון, ספטמבר 1983 (נתי הרניק, לע"מ)
נגמ"ש ישראלי בלבנון, ספטמבר 1983 (נתי הרניק, לע"מ)    

עיקרי המדיניות הישראלית במזרח התיכון: עצוב אבל נכון

פגיעה באזרחים כדרך להשגת מטרות פוליטיות, ובהן ריסוק הלאומיות הפלסטינית והותרת השטחים הכבושים בידי ישראל, הייתה ונותרה טקטיקה לגיטימית בעיני ישראל. כדאי להכיר גם את מה שאנחנו מתעלמים ממנו

שני מאמרים שהתפרסמו ב״ניו יורק טיימס״ בחודשים האחרונים זורעים אור על ה"מֶשֶך הארוך״ של מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון. 

בחודש ינואר האחרון פרסם רונן ברגמן מאמר מקיף על ניסיונות ההתנקשות של ישראל בערפאת, המבוסס על ראיונות עם בכירים בזרועות הביטחון הישראליים שהיו מעורבים בהם. ברגמן סיפר כי גילה שישראל ביצעה יותר התנקשויות מכל מדינה אחרת במערב מאז מלחמת העולם השניה. במקרים רבים היה סיכון לחיי אזרחים, מה שעורר גם דיונים פנימיים בקרב אנשי הביטחון בשאלת האמצעים שננקטו. באופן ספציפי, קבע ברגמן, הרצון לחסל את ערפאת הציב את ישראל שוב ושוב ״במרכז דיון מתמשך בשאלה מה אומה יכולה ולא יכולה לעשות כדי לשרוד״. 

אלא שערפאת, ובאופן כללי התנועה הלאומית הפלסטינית, מעולם לא איימו על שרידותה של ישראל. ההקשר בו מציב ברגמן את הדילמות המוסריות בהן התחבטו אנשי הביטחון בישראל הוא, אם כן, מסגרת תעמולתית שנועדה למנוע מהקוראים להבין לאשורו את מה שהם קוראים. המשך הדברים מבהיר מה באמת היה על הפרק. 

כפי שציין ברגמן עצמו, מסוף שנות השישים ״האמונה שחיסול מנהיג הארגון לשחרור פלסטין יפתור את הבעיה הפלסטינית כולה הפכה הדעה הדומיננטית בזרועות המודיעין הישראלי״. כניסתו של אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון בראשית שנות השמונים הביאה לדחיפה קיצונית יותר בכיוון זה. ברגמן הזכיר בהקשר זה את מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, שהוצגה לציבור הישראלי כמלחמה להפסקת הפגזות אש״ף על הגליל. חזונו של שרון היה רדיקלי הרבה יותר, הדגיש ברגמן: ישראל תכבוש את לבנון ותגרש את הפלסטינים לירדן, שם יקימו שלטון פלסטיני במקום הממלכה ההאשמית. מהלך זה, חישב שרון, ״יחסל את הדרישה הפלסטינית למדינה בגדה המערבית, וזו תהפוך חלק ממדינת ישראל." 

חיסול ערפאת היה מרכיב קריטי בתוכנית. ברגמן ציטט את מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר ואחד האחראים על ניסיונות החיסול מטעם שרון באותה תקופה: ״ערפאת היה לא רק מנהיג פלסטיני, אלא מעין אב מייסד של האומה הפלסטינית. הריגתו הייתה משחררת חלק גדול מהקונפליקטים הפנימיים בתוך הארגון לשחרור פלסטין וכך פוגעת באופן משמעותי ביכולתו לקבל החלטות אסטרטגיות״. 

מטרת ניסיונות החיסול, אם כן, לא הייתה שרידותה של ישראל אלא חיסולה של התנועה הלאומית הפלסטינית כארגון מתפקד. באותה תקופה, יש להזכיר, אש"ף היה שרוי בעיצומו של תהליך קבלת פתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967. במילים אחרות, המטרה הייתה מניעת הסדר שלום והותרת השטחים בידי ישראל. 

המאמר השני נכתב באותו חודש, ובאותו עיתון, על ידי כתבו הבכיר תומס פרידמן. הוא עוסק בתגובותיה של ישראל לאיום האיראני בסוריה ולהתחזקות חיזבאללה, ומבוסס גם הוא על ראיונות עם בכירים במערכת הביטחון הישראלית. 

ישראל, דיווח פרידמן, הבהירה לאיראנים ולחיזבאללה בערוצים שונים שהיא משוגעת יותר מהם; אם הם חושבים שיוכלו להציב משגרי רקטות בלב אוכלוסיה צפופה מתוך הנחה שישראל לא תפגיז אותם מחשש לפגיעה באזרחים, הרי שהם ״טועים כפי שטעו ב-2006״. בכירי מערכת הביטחון משוכנעים יותר מאי פעם, סיפר פרידמן, שהסיבה המרכזית להימנעותו של חיזבאללה מהתנגשות נוספת עם ישראל מאז היא ההפצצה "חסרת הרחמים והריסון" של תשתיות אזרחיות לבנוניות ומטרות צבאיות של חיזבאללה. נסראללה ״הבין לחלוטין את המסר״, ויש לקוות, הוסיף פרידמן, שגם האיראנים מבינים שאיראן עצמה אינה חסינה מפגיעה ישראלית דומה. 

גם כאן יש לפרק מעט את המסגרת בה מוצב הדיון לצורכי תעמולה. לפרידמן, הידוע כדובר מחלקת המדינה האמריקאית בניו-יורק טיימס, ישנו מוטו פשוט, כפי שהוא עצמו ציין בעבר: ״תנו למלחמה סיכוי״. הוא תמך כמעט בכל מלחמה אמריקאית בעשורים האחרונים, כמו גם בהפצצה נרחבת של תשתיות אזרחיות בעיראק, יוגוסלביה לשעבר ומקומות אחרים. ב-1999, למשל, הציע למעצבי המדיניות בוושינגטון ״להפציץ תחנת כוח שונה בעיראק כל שבוע״ כדי ליצור כאוס במדינה. אחד החוקרים נאלץ להזכיר שכל תחנת כוח שמופצצת משמעותה פחות מקררים למזון ותרופות, בתי חולים ללא חשמל, מים מזוהמים, והרבה בני אדם מתים. 

לפרידמן יש גם מסורת ארוכה של תמיכה בתצוגת תכלית של אי-שפיות כטקטיקה של מדיניות חוץ. כך למשל שיבח ב-2001 את מזכיר ההגנה האמריקאי בממשל בוש, דונלד ראמספלד, על כך שהוא ״קצת משוגע, ובסוג כזה של מלחמה הם תמיד סומכים על כך שיוכלו להיות משוגעים יותר מאתנו. אני שמח שיש לנו בחור כזה אצלנו [...] אינך יודע אף פעם מה הוא עומד לעשות.״ פרידמן, אם כן, מחשיב פגיעה נרחבת באזרחים במטרה להשיג מטרות פוליטיות כטקטיקה לגיטימית מצד ארצות הברית ובעלי בריתה. לטקטיקה כזו יש הגדרות ידועות: לעתים טרור מדינתי, במקרים אחרים פשעי מלחמה. 

הגרסה הישראלית לטקטיקה זו ידועה בדרך כלל כ״דוקטרינת הדאחיה״. זו הוכרזה רשמית ב-2008 על ידי אלוף פיקוד צפון דאז, גדי אייזנקוט, אך יושמה כבר במלחמת לבנון השניה ב-2006 ושוב במבצעים בעזה בשנים שלאחר מכן. 

למעשה אין זו דוקטרינה חדשה, אלא חזרה לדוקטרינה שישראל יישמה בעבר, במיוחד במלחמת לבנון הראשונה. מבחינת הרג אוכלוסיה אזרחית במלחמה זו, ישראלים זוכרים לכל היותר את הטבח בסברה ושתילה שביצעו הפלנגות הנוצריות, בו נרצחו בין 800 ל-3000 פלסטינים. זיכרון זה הוא די סלקטיבי, משום שהוא משכיח את הפצצות השטיח של ישראל בלבנון, שהביאו למותם של כ-20 אלף פלסטינים ולבנונים. 

על מדיניות ההפצצות של ישראל ניתן ללמוד מדבריו של שרון לקציני צה״ל: "אני רוצה להגיע לפקהאני, אף שזהו קן של צרעות. יש שם אלפי אזרחים, אך אם צריך להיכנס – צריך להיכנס עם ארטילריה. זה מסובך מבחינת טיהור, אבל במשך שבוע אפשר להפציץ ביום ובלילה. אסור, לדעתי, להשאיר שכונת מחבלים אחת". מזכיר הממשלה דאז אריה נאור, שהביא דברים אלו, ציין גם שמטרתו של שרון הייתה רחבה הרבה יותר מחיסול הטרור: ההפצצות, וככל הנראה גם העלמת העין מכניסת הפלנגות לסברה ושתילה, נועדו להביא לבריחת הפליטים הפלסטינים אל מחוץ ללבנון. זאת במסגרת תוכניתו של שרון לפתרון הבעיה הפלסטינית, שהוזכרה לעיל. 

יסוד מוסד במדיניות החוץ של ישראל, אם כן, הוא שפגיעה נרחבת באזרחים היא אמצעי לגיטימי להשגת מטרות פוליטיות. היקף הפגיעה האפשרי והמקובל משתנה בהתאם לאישים המנהיגים את מערכת הביטחון ובהתאם להערכת תגובת דעת הקהל הבינלאומית, ובמיוחד הממשל האמריקאי. 

ברטוריקה של מלחמה בטרור, המוצגת לציבור הישראלי ולציבור האמריקאי (החיוני לתמיכתם של הממשלים השונים בישראל), יש כמובן גרעין של אמת. אך בה במידה היא מכסה על בסיס מדיניות החוץ הישראלית במזרח התיכון מאז 1967: מניעת הסדר פוליטי שיחייב את ישראל להחזיר את השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.

 
שתף מאמר זה