אודות הכותב
06.09.2011 מאמר מאת אלי פודה
 

עם לבדד ישכון? לא כורח היסטורי

מנקודת מבט ישראלית מפת הבריתות והאיומים במזרח התיכון השתנתה בצורה משמעותית במהלך השנה האחרונה. החלוקה המוכרת בין מתונים לקיצונים, בין ידידים ליריבים ובין בעלי ברית לאויבים אינה דומה לזו שהייתה והיא עשויה עוד להשתנות בעתיד הקרוב. שתי בעלות הברית של האסטרטגיה הישראלית במזרח התיכון - תורכיה ומצרים - עברו שינויים פוליטיים פנימיים שהביאו גם לשינוי במדיניות החוץ. השינוי בתורכיה, נכון לעכשיו, מתמצה בסילוק השגריר הישראלי ובהשעיית הסכמים צבאיים וכלכליים, אולם היחסים בין שתי המדינות עלולים להמשיך ולהידרדר. המשטר הצבאי במצרים ממשיך בינתיים לשמור על השלום ועל שיתוף פעולה ביטחוני מאחורי הקלעים, אולם קיימת אפשרות כי גם במישור זה תחול הידרדרות נוספת עם סיום תהליך הבחירות שיוביל להחזרת השלטון לידים אזרחיות. גם יחסי ישראל-ירדן סובלים מהצטננות כתוצאה מסינדרום המהפכות בעולם הערבי.

השינויים באזור לא פסחו גם על מדינות שנתפסו כחלק מהמחנה הרדיקלי בעולם הערבי המתנגד לישראל: בלוב נפל משטרו של קד'אפי ואילו בסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים המערערת את היציבות של המשטר ומאיימת על שרידותו. יש יסוד סביר להניח כי גם משטרו של אסד ייפול, ובכל מקרה יכולתו לסייע ולממן גורמים אנטי-ישראליים כמו חזבאללה וחמאס תיפגע באופן משמעותי.

לא כל השינויים הללו יפעלו בהכרח לרעת ישראל, אולם לעת עתה הם משאירים את ישראל מבודדת במזרח התיכון. זו תחושה לא בלתי מוכרת למרבית הישראלים. למעשה, המונח "עם לבדד ישכון" אינו נתפס כביטוי תנכ"י אלא כשיקוף של מציאות ומצב טבעי היסטורי. ראייה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה האידיאולוגית המשותפת לרבים ממקבלי ההחלטות כי ישראל איננה חלק מהמזרח התיכון מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. גם ברק (ישראל כ"ווילה בג'ונג'ל") וגם נתניהו שותפים לתפיסת עולם זו שהוביל דוד בן-גוריון. מולה נאבקו ראייתו של משה שרת כי ישראל הינה חלק מהמזרח התיכון, וראייתו של אבא אבן ואחרים שישראל שייכת למרחב הים התיכוני. כל התפיסות הללו קיימות גם כיום, אולם התפיסה המבדלת את ישראל משכניה הייתה ונשארה הדומיננטית בחשיבה הישראלית.האירועים הנוכחיים במזרח התיכון, במיוחד לנוכח ההכרזה הצפויה על מדינה פלסטינית באו"ם החודש, מחזקים אפוא את תחושת הבידוד וחוסר התוחלת לשינוי לטובה במצבה של ישראל. אמירתו של יצחק שמיר כי "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים" מקבלת מימד מיתי.

בכל המשוואה הזו מה שלא נלקח בחשבון זו התרומה הישראלית לבידוד שבו היא שרויה. מדיניותה של הממשלה הנוכחית מחזקת ומעודדת את מגמת הבידול. מה שנדרש מממשלה ישראלית הוא לנתח את המציאות הנוכחית ולתרגם זאת לכלל פעולה שתביא לשיפור במעמדה. לשם השוואה, עם פריצת האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 היה ברור כי חל שינוי מפליג במזרח התיכון לטובת הפלסטינים ולרעת ישראל. מסקנתו של אליקים רובינשטיין, מי שהיה מזכיר ממשלתו של שמיר, הייתה כי "העצה הטובה ביותר שיכולים אנו לעוץ לעצמנו ושיועצים לנו ידידי אמת, היא להמשיך להיות הצד היוזם, לא לאבד את המומנטום. עלינו להיראות מה שרובנו הגדול באמת - שואפי שלום, אך שלום מתוך עוצמה". ואכן, דווקא שמיר יצא במאי 1989 ביוזמת שלום - היחידה בתולדות ממשלות ישראל! 

שמיר אמנם הציע מעט מדי ומאוחר מדי, אך ההיגיון שעמד מאחורי יוזמתו שריר וקיים: ישראל צריכה לצאת ביוזמה מדינית מרחיקת לכת שתשים קץ לכיבוש ולמחלוקות עם הפלסטינים. אם היא תתנגד למומנטום המדיני המתרחש באו"ם היא תפעל נגד התהליך ההיסטורי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תרתום את המציאות לטובתה ולא תיגרר אחריה בעל כורחה שנים אחר כך.

 


פרופ' אלי פודה מרצה בחוג ללימודי ההיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

 
שתף מאמר זה