27.11.2012 מאמר מאת שאול אריאלי
 

עשר טיפות מעמוד ענן

המשמעויות הצבאיות של מבצע עמוד ענן, הנוחות לישראל, והמשמעויות המדיניות שלו, המשחקות נגדה, צריכות לשמש תמרור ומבוא לשינוי מדיניות. תהליך מדיני ייצב את הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ואף יחזק גישות פרגמטיות בחמאס
מבצע "עמוד ענן" לא היה עוד מבצע. בהבטים מסויימים הוא המשיך  את "ענבי זעם" ואת "עופרת יצוקה", אך בהיבטים אחרים הוא היה ראשון בעידן חדש, המתאפיין ביעילות מרשימה של הגנה אקטיבית – "כיפת ברזל", ובהנהגה אסלאמיסטית במצרים, עמוד התווך של העולם הערבי. להלן אבקש להצביע על עשר "טיפות" ש"עמוד ענן" המטיר עלינו:

"טיפה" ראשונה: על ישראל להכיר בכך שלמרות שהיא מגדילה את פערי הכוח בינה לבין העולם הערבי והפלסטינים, הרי שבהעדר כל תהליך מדיני לפתרון הסכסוך, הלגיטימציה הבין-לאומית להפעלת כוחה לטובת השגת יעדים מדיניים הולכת ונשחקת.

"טיפה" שניה: תנועת חמאס אינה ניצבת בודדה עוד בעולם הסוני. היא הפכה לתיל ממעיד אשר מי שידרוך עליו עלול לגרום לתגובות חריפות – החזרת השגריר המצרי, מהומות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, לחצים על בית המלוכה ההאשמי, גיבוי טורקי וקטרי לחמאס ועוד. לא ההישגים הצבאיים הדלים מאוד של חמאס הם שהניעו את ישראל להפסקת אש, אלא ההשלכות הצפויות ממהלך קרקעי משמעותי.

"טיפה" שלישית: היכולת המודיעינית והאווירית המרשימה של צה"ל יכולה להעניק לו הישגים צבאיים תוך הימנעות מירבית בפגיעה בחפים מפשע. אולם יכולת "כירורגית" זו, וכן העדר לגיטימציה לפגיעה במתקני תשתית, מחלישים בצורה ניכרת את  הפוטנציאל של לחץ ציבורי על ההנהגה החמאסית, ומוציאים אותו מסל הגורמים המשפיעים על משך הלחימה ועל תוצאות המהלך הצבאי. מנגד, הם מחלישים את הפוטנציאל ללחץ ציבורי במדינות ערב השונות להתערבות נגד ישראל.

"טיפה" רביעית: "כיפת ברזל" ודומיה מנטרלים באופן מרשים את היכולת המשמעותית, ואולי היחידה, של חמאס לרשום הישגים צבאיים באמצעות פגיעה רקטית בעורף הישראלי. בסבבי האלימות הבאים אנו צפויים לחזות במגמת הפעלה של חוליות טרור במתארים שונים בארץ ובחו"ל (כנגד מטרות ישראליות). אך חשוב מכך, חמאס, ובהמשך ל"עמוד ענן", יבסס את תביעותיו לא על היקף הפגיעה בעורף הישראלי, אלא על הרתעת ישראל מהמחיר הצבאי והמדיני שאותו תשלם כתוצאה ממהלך קרקעי בעזה.

"טיפה" חמישית: "כיפת ברזל", ובעתיד "שרביט קסמים", מעניקים תשובה יעילה, גם אם יקרה מאוד, לאיום הרקטי, אך לא לכל אזורי העימות. עניינית ומוסרית ישראל חייבת לשקול להעניק לישובי "עוטף" עזה הגנה אקטיבית מבוססת לייזר או טכנולוגיה אחרת, בנוסף להגנה הפסיבית הנשענת על מיגון והתנהגות ראויה לשבח של התושבים.

"טיפה" שישית: גם אם האיום על העורף הוא מוגבל, גיוס המילואים, הפגיעה הכלכלית והפגיעות הנפשיות דורשות מישראל לבנות מוקדם ככל שניתן מנגנונים לסיום הלחימה בנקודת הזמן האופטימלית מהבחינה המדינית. נכון יהיה לשמור את מצרים כציר המרכזי, אך השארתה כשחקן מונופוליסטי במגרש זה תכרסם ביכולתה של ישראל להשיג הישגים משמעותיים.

"טיפה" שביעית: נישואי הנוחות של חמאס עם איראן הגיעו לנקודת השפל שלהם. האלטרנטיבה הסונית בדמות מצרים, ולצדה טורקיה וקטר, מחלצת את חמאס מידיה של איראן אך גם דוחפת לידיה של האחרונה את הג'האד האסלאמי וארגונים רדיקליים קטנים יותר. על ישראל לשקול כיצד להפוך את החיבוק המצרי לחמאס ל"חיבוק דוב" המשעבד גם את חמאס לאילוצים המדיניים והכלכליים של מצרים.

"טיפה" שמינית: התחזקותו המדינית של חמאס בעקבות ההכרה ההולכת ומתגבשת בשלטונו מצד גורמים בין-לאומיים וערביים רבים, ובמידה רבה גם מצד ישראל, מחלישה עוד יותר את אש"ף נטול ההישגים המדיניים. בהעדר מהלכים מדיניים אשר ייצבו את שלטונו של אבו מאזן אנו עלולים לחזות בקריסת שליטתה של הרשות הפלסטינית על הגדה המערבית ובהסלמה גם שם.

"טיפה" תשיעית: חמאס מבין כי דחייתו את כל תנאי הקוורטט ותלותו במצרים הלא יציבה מסכלים את שאיפותיו להחליף את אש"ף כנציגו של העם הפלסטיני. התבטאויותיו האחרונות של ח'אלד משעל, גם אם יש בהם רצון "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה", עשויות לשמש פלטפורמה לשינוי בעמדת חמאס – ובלבד שישראל תשכיל להניע תהליך מדיני.

ה"טיפה" עשירית נופלת על המגרש הפוליטי הישראלי. דחיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן, לפחות השנה, הכשלון להרתיע את חמאס באופן משמעותי, והתוצאות הצפויות בבחירות הביאו את שר הביטחון ברק להודיע על פרישתו הפוליטית. יש לקוות כי יורשו לא ירצה להחזיר את הגלגל אחורה בכל הקשור במטרותיו של העימות הבא עם חמאס ובדפוסיו.

 
שתף מאמר זה