26.05.2018 מאמר מאת אילת לוי
נשים בשוק במרוקו (צילום: Eva Manzl)
נשים בשוק במרוקו (צילום: Eva Manzl)    

פמיניזם אסלאמי: המקרה של מרוקו

מרוקו היא המדינה הערבית המובילה בשילוב נשים בממסד הדתי. פמיניסטיות מוסלמיות דתיות במרוקו, כמו פמיניסטיות יהודיות דתיות בישראל, דוגלות בשינוי מעמד האישה במסגרת ההלכה

בתחילת חודש מאי נבחנו כ־7,000 נשים בכמה ערים במרוקו בבחינות לתפקיד "נוטריון הלכתי" (מאד'וּן שרעי, או עדוּל, כפי שהתפקיד מכונה בערבית המרוקאית). היה זה אירוע מכונן, שכן זו הפעם הראשונה שבה ניתנה לנשים בממלכה האפשרות להתקבל לתפקיד הציבורי הזה, שעד העת האחרונה היה שמור לגברים בלבד. הנוטריון ההלכתי אחראי לעריכת חוזי סחר ונדל"ן, וכן לעריכת חוזי נישואין, גירושין וירושה, וההחלטה על פתיחתו של התפקיד לנשים התקבלה בראשית השנה, בצו של מלך מרוקו, מוחמד השישי. המלך הטיל על שר המשפטים את האחריות לביצוע המהלך – עדות לעליונות המלך על המערכת הפוליטית במרוקו, וכן לשימור מעמדו כמנהיגה הדתי של הממלכה.

משרת הנוטריון ההלכתי נפתחה לנשים כמה שנים קודם לכן במדינות ערביות אחרות, ובראשן תוניסיה, וכן במצרים ובמדינת איחוד האמירויות. אולם נראה כי מרוקו היא המדינה הערבית המובילה בשילובן של נשים במערכת הדתית, מגמה שהיא חלק מסדר יום כולל שמוביל המלך לחיזוק האסלאם המתון. לפני יותר מעשור נפתח ברבאט "מוסד מוחמד השישי להכשרת אמאמים, מדריכי דת ומדריכות דת" (מראשדאת בערבית). המוסד מעניק לנשים הכשרה בנושאים הלכתיים ברוח "האסלאם המרוקאי" – אסלאם המדגיש בראש ובראשונה את הפרשנות המתונה של השריעה, ומשלב יסודות מהאסלאם העממי הצופי הרווח במרוקו. מדריכות הדת נשלחות למחוזות הממלכה ופועלות במערכת החינוך, כחלק מהמדיניות המוצהרת של המוסד להיאבק בהקצנה הדתית.

אם כן, השינוי במעמד האישה המרוקאית הוא במידה רבה תוצר של מדיניות מכוונת "מלמעלה", מן הממסד הפוליטי־דתי, והוא מתחיל בתחום החקיקה. כבר ב־2004, שנה לאחר פיגועי טרור רבי נפגעים בקזבלנקה, החליט המלך על שינוי חוק המעמד האישי (המכונה מוּדַוַנַה). במסגרת השינוי נקבע בפעם הראשונה ששני בני הזוג הם ראשי משפחה משותפים, בוטלה התפיסה שהאישה תלויה ברצון בעלה, הועלה גיל הנישואין המינימלי (מ־15 ל־18), הפוליגמיה הוגבלה, ולנשים ניתנה הזכות לשמור בחזקתן את ילדיהן לאחר גירושין. מגמת השינוי בתחום נמשכת מאז, חרף התנגדויות והסתייגויות, בעיקר מצדם של גורמים אסלאמיסטיים, ובהם מפלגת "הצדק והפיתוח" (PJD), מפלגת השלטון בשנים האחרונות.

לצד המלך, ניצבים ארגוני החברה האזרחית החזקים של מרוקו, ובעיקר ארגוני הנשים – ארגונים שבראשם עומדות לרוב נשים חילוניות ומשכילות מהערים הגדולות. נשים אלו השתתפו בהפגנות האביב הערבי במרוקו ב־2011, שבעקבותיהן שונתה חוקת הממלכה ועוגן בה בפעם הראשונה עקרון השוויון בין גברים לנשים.

מעבר לשינוי הרשמי בחוק, נשים אלו נאבקות לשינוי הנורמות השמרניות ביחס לנשים, בעיקר בפריפריה הכפרית, שבה לא מיושם תמיד החוק הארצי. כך, למשל, תופעות כמו נישואי קטינות ואלימות במשפחה עדיין רווחות למדי באזורים האלה. עם זאת, גם הערים הגדולות אינן חסינות מפני נורמות פסולות, כגון הטרדות מיניות ותקיפות מיניות במרחב הציבורי, סוגיה שהמודעות לה גברה במיוחד בשנה האחרונה.

אחת מנציגותיו הבולטות של הזרם הזה היא אסמה אל-מראבט, רופאה וחוקרת אסלאם, שחיברה כמה ספרים בתחום זה. אל-מראבט דוגלת בגישה עקרונית שונה מזו של מקבילותיה החילוניות, שאינן מהססות לצאת בגלוי נגד עקרונות השריעה, אך ניכר כי מבחינתם של האסלאמיסטים בארצה אין זה משנה. בלחצם היא נאלצה להתפטר בחודש שעבר מניהול "מרכז המחקר לענייני נשים באסלאם", ככל הנראה, בעקבות קריאתה לביטול אפליית הנשים בחוק הירושה האסלאמי, כשברקע עמד גם דיון בהיתכנות שינוי החוק בנושא זה בתוניסיה השכנה.

פמיניזם אסלאמי ואקטיביזם נשי מורכב ורב־גוני, כמו הפמיניזם המרוקאי שתואר עד כה, כמעט שאינם מוזכרים בשיח הציבורי הישראלי – התקשורתי והאקדמי – על העולם הערבי והמוסלמי. הדיון בנושא מעמד הנשים במרחב, המצומצם ממילא, הוא על פי רוב פשטני ומצטמצם לסוגיית כיסוי הראש לסוגיו, המשמש, לכאורה, מדד למידת הקיצוניות של הפרט ושל החברה. אולם פמיניזם דתי והחיפוש אחר קידום מעמד האישה בתוך המסגרת הדתית־הלכתית אינם תופעה זרה גם בישראל.

למעשה, יש הסבורים שבעשורים האחרונים מובילות נשים הדורשות שוויון זכויות בתוך המסגרת ההלכתית האורתודוקסית מהפכה של ממש בציבור הדתי בישראל. מהפכה זו באה לידי ביטוי בפתיחת מסגרות ללימודי קודש לנשים ובהשתתפותן הפעילה של נשים בריטואלים דתיים, כגון ב"מניינים הלכתיים פמיניסטיים" למיניהם – תחום שהיה סגור בפניהן בעבר – בהקמת ארגוני נשים דתיות, כמו פורום "קולךְ", ואף בהשתלבותן של נשים בממסד הרבני בתפקיד טוענות רבניות. וכמו במרוקו, השתלבות זו נתקלת לא אחת בהתנגדות הממסד הפטריארכלי.

בסיכומו של דבר, בישראל, כמו במדינות ערב, שינויים מרחקי לכת באים גם "מלמטה", מהנשים עצמן – בין היתר, מנשים דתיות ומסורתיות, המושפעות ללא ספק מהלכי הרוח בעולם המערבי בנושא הזה, אך גם מבקשות, ברוב המקרים, שלא לשבור לחלוטין את המסגרות התרבותיות וההלכתיות הקיימות, אלא למצוא בתוכן את הדרכים לשינוי.

 
שתף מאמר זה