יהודים וערבים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
גדר ההפרדה ליד באקה אל־גרביה (משה מילנר, לע"מ)
20.09.2018

פתרון המדינה האחת וסכנותיו

הרעיונות החלופיים המוצעים לתפיסת שתי המדינות, מימין ומשמאל, מוצגים כפתרונות פונקציונליים. אולם הפוליטיקה המרחבית הנובעת מיישומם מסבכת מאוד את ההגדרה העצמית שיהודים ופלסטינים מבקשים לעצמם

אחד החסמים העיקריים בדרך להסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא שאלת תוואי הגבול העתידי. 25 שנים אחרי שהתקבע עקרון שתי המדינות כבסיס למשא ומתן בין הצדדים, נראה כי ממשלת הימין מנהלת מדיניות המובילה למדינה אחת בין הירדן לים.

גם עמדות הציבור, כך מתברר, מתנערות בהדרגה ממתווה שתי המדינות. בתחילת השנה פרסם מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב סקר דעת קהל שנערך בקרב ישראלים ופלסטינים על עמדותיהם ביחס לפתרון שתי המדינות (בשיתוף המרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקרים ברמאללה, ובמימון האיחוד האירופי והנציגות של ממשלת הולנד ברמאללה). מהסקר עולה כי אף שפתרון שתי המדינות עדיין זוכה לתמיכה הגבוהה ביותר בציבור הישראלי, בתוך שנה וחצי בלבד חלה צניחה דרמטית בתמיכה בפתרון הזה, מ־59% תומכים ביוני 2016 ל־46% בינואר 2018. זאת ועוד, כעת מתברר כי גם התוכנית לפתרון הסכסוך שממשל טראמפ שוקד עליה אינה מושתתת על פתרון שתי המדינות.

לצד מגמת ההתרחקות מפתרון שתי המדינות, צומחות יוזמות חלופיות רבות, בעיקר בשיח הישראלי ומכל צדי הקשת הפוליטית. צמיחת היוזמות החלופיות נקשרת בחלקה לתחושת הייאוש מכישלון התהליכים המדיניים בעבר, ובחלקה לחשש מהקמת מדינה פלסטינית. עד כה היה הבסיס למשא ומתן הקמת מדינה פלסטינית ריבונית וחזרה של ישראל לגבולות 67' בתיקונים כאלה ואחרים. היוזמות האלטרנטיביות מבקשות לערער על כך ולהציע הסדרים טריטוריאליים שאינם מתבססים על השאיפה של שני העמים להגדרה עצמית על בסיס אתני.

בשיח האלטרנטיבי הזה משתתפות יוזמות כגון תנועת הפדרציה (כינון מדינה פדרלית בין הירדן לים, בלי רצועת עזה); תכנית הקנטונים, או האמירויות (הקמת ערי מדינה פלסטיניות במקום מדינה אחת); תכנית ההרגעה (סיפוח מלא של שטחי A); היוזמה הישראלית (סיפוח יהודה ושומרון והענקת אזרחות ירדנית לפלסטינים); פתרון המדינה האחת (מדינה דו־לאומית). לאלה אפשר להוסיף גם את יוזמת ארץ לכולם ("שתי מדינות, מולדת אחת"), המכירה אמנם במדינה פלסטינית ריבונית לצד מדינת ישראל, אך מציעה ניהול טריטוריאלי משותף של המרחב בין הירדן לים בתחומים מוגדרים. גם רעיון ארץ ישראל השלמה זוכה לעדנה מחודשת עם התחזקות הימין.

כל הפתרונות האלה מוצגים לציבור לאו דווקא כמהלכים אידאולוגיים, אלא כצעדים מדיניים פרגמטיים לפתרון הסכסוך וכמענה לסוגיות ליבה שלא באו על פתרונן במודל שתי המדינות, כגון תוואי הגבול, יישוב מחדש של אוכלוסיות, חופש תנועה, זכות שיבה ועוד. אולם, למרות הכסות הפונקציונלית של המתווים האלה, נראה כי הם ממעטים לעסוק בפוליטיקה המרחבית הנובעת מיישומם.

המשותף לכל המתווים החלופיים הוא התפיסה שהמרחב שבין הירדן לים הוא טריטוריה משותפת לשני העמים. הגבול הבין־לאומי, לשיטתם, מייצג את הערך הפוליטי העליון הכורך את כל הקהילות בטריטוריה הזאת. גם מי שמציעים חלוקות פנימיות, למחוזות או לקנטונים, או תומכים בהקמת ישויות קונפדרטיביות, יידרשו להתאגד סביב סמלי מדינה אחודים, נוסף על סמלים של היחידות הפוליטיות שירכיבו את המדינה העתידית. במילים אחרות, כל המתווים האלה מובילים למודל של מדינה אחת, בעלת נציגות בין־לאומית אחת.

המאפיין העיקרי המבדיל בין המתווים הוא מודל הריבונות המוצע למדינה העתידית. ניתן לזהות שני מודלים עיקריים של  ריבונות: מי שמעניקים שוויון מלא לכל האזרחים (למשל, במודל הפדרטיבי והקונפדרטיבי), ומי שמגדירים לאומיות אתנית אחת (למשל, ביוזמה הישראלית וברעיון ארץ ישראל השלמה). מודלים אלו מציבים אפוא דילמה קשה בפני הישראלים והפלסטינים: הענקת שוויון מלא לכל האזרחים כרוכה בוויתור אידאולוגי של שני העמים על עקרון ההגדרה העצמית על בסיס אתני, ומשטר אתנוקרטי יטיל כתם מוסרי על המדינה העתידית ויעמיד בסכנה את הלגיטימיות שלה.

למושג לאומיות אתנית יש ממד יחסי, והוא נע בין רמות משתנות של העדפה חוקתית ויישומית של לאום אחד. חוק הלאום, למשל, מעניק ללאום היהודי העדפה חוקתית גבוהה יותר מזו המשתקפת בהגדרת הזהות העצמית של מדינה ישראל במגילת העצמאות. יישום משטר בעל אופי ציוני במרחב שבין הירדן לים, כלומר ריבונות יהודית־ישראלית בטריטוריות שנויות במחלוקת ובמרחב שבו יהיה רוב של אוכלוסייה פלסטינית, ירחיב את הפער בין דמוקרטיה אתנית לבין אתנוקרטיה לא־דמוקרטית.

כבר כיום, גבולותיה הלא־מוסכמים של מדינת ישראל יוצרים מצב לא נורמלי, שבו קהילות יהודיות המתגוררות מעבר לקו הירוק נהנות מזכויות ומאפשרויות שאינן נחלתן של האוכלוסייה הפלסטינית השכנה להם. סיפוח מלא של השטחים יוביל להתמודדות סבוכה עוד יותר עם סוגיית הייצוג התרבותי־מרחבי של קהילות מיעוט ורוב. שליטת מדינת ישראל במרחב זה תהפוך סוגיות של ייצוג שפה, מורשת, אתרי קדושה וארכאולוגיה, מבני ציבור ושימושי קרקע, לסלע מחלוקת עיקרי בין המדינה לחברה המרכיבה אותה. ולכן, מעבר לשאלות האידאולוגיות, ניצבות כאן שלל הבעיות המעשיות העולות מניהול הטריטוריה והפוליטיקה המרחבית.

יישום פתרון שתי המדינות אולי רחוק מהעתיד הנראה לעין, אך נראה שהוא יְיַתר במידה רבה את הדילמה המוצגת כאן. שתי מדינות לאום שיהיו בטוחות בהגדרת הזהות העצמית שלהן לא יזדקקו לחוקים שישמרו על ההגדרה הזאת. מדינת ישראל, גם בגבולות 67', תוסיף להתמודד עם שאלת הזהות העצמית שלה ועם אופייה הציוני והדמוקרטי, אך הפולמוס הזה יתקיים במרחב שבו הריבונות הטריטוריאלית זוכה ללגיטימיות גבוהה והמאזן הדמוגרפי מאפשר שמירה על אופייה היהודי הציוני, מבלי לכפות אותו על רוב לא־ציוני. יתר על כן, החשיבות הרבה בפתרון שתי המדינות היא בהגשמת השאיפות הלאומיות של שני העמים, היכולות להתגשם רק בגבולות מוסכמים ובריבונות טריטוריאלית מלאה.

מאמרים נוספים