08.12.2017 מאמר מאת ליאל מגן
מפגש דיאלוג קהילתי באזור קיגאלי, רואנדה (צילום: ליאל מגן)
מפגש דיאלוג קהילתי באזור קיגאלי, רואנדה (צילום: ליאל מגן)    

צדק ופיוס קהילתי כבסיס ליישוב סכסוכים מקומיים

תהליכי שיקום החברה שהתנהלו ברואנדה לאחר רצח העם שמים דגש על פיוס בין קהילתי. זהו שיעור חשוב עבור המזרח התיכון: יישוב ארוך-טווח של סכסוכים אינו תלוי בהחלטות מדיניות בלבד, אלא מחייב תהליכי פיוס בין הקהילות הממשיכות לחיות זו לצד זו

עדותו של עומַר, שהתחבא וחזה באלפים נטבחים בניאמטה שברואנדה, מזכירה עדויות שנשמעות כיום בסוריה ותימן. אך בשונה מאזורים אלו, בהם הפרדת הקהילות נתפסת כערובה ליציבות, ברואנדה שלאחר הזוועות המשיכו הקרבנות והרוצחים לחיות זה לצד זה באותה ארץ ובאותה מסגרת מדינתית, והיו חייבים לעמול על תיקון ופיוס בין קהילתי.

אביו ואחיו של עומר היו בין עשרת אלפי בני האדם שנרצחו בניאמטה בעודם מסתתרים בכנסיה המקומית. הטבח הזה היה חלק מסדרת אירועים קשים שנודעה לימים כרצח העם הרואנדי, שבמהלכו נרצחו בשנת 1994 כמיליון בני אדם בתוך מאה ימים.

לפי מוזיאון רצח העם ברואנדה, הסכסוך בין ההוטו לטוטסי הוא תולדה של מדיניות הפרד ומשול שנכפתה על ידי השלטון הקולוניאלי הבלגי. מדיניות זו המירה את הנזילות החברתית בין שתי הקבוצות, שעד אז חיו בשלום תחת אותה מסגרת פוליטית, בסגרגציה אתנית וביורוקרטית קשיחה שהפרידה בין הקהילות על בסיס אינטרסים קולוניאליים. מתוך הפרדה זו, המיעוט הטוטסי הפך לאליטה המועדפת על השלטון הזר ואילו בני ההוטו הורחקו מעמדות השלטון.

בשנת 1959, לאחר עשורים של שליטת בני החסות מהטוטסי, תפסו ההוטו את השלטון בהפיכה והרכיבו ממשלה חדשה. בשיח הפוליטי שלאחר ההפיכה, ובדומה לאזורים אחרים המאוכלסים במיעוטים, הוגדרו הטוטסי הוגדרו כ"נטע זר" הנאמן לכוחות זרים. בשל היותם "גיס חמישי" כביכול הם סבלו מהסתה מתמשכת ומסדרת פרעות לאורך עשרות שנים.

בתחילת שנות ה-90׳, לאחר שקבוצת פליטים מקרב הטוטסי הקימה את "החזית הפטריוטית של רואנדה" ופלשה לצפון המדינה, גברה ההסתה והובילה קבוצות קיצוניות לפעול באלימות שיטתית וממוסדת נגד בני הטוטסי. באפריל 1994 יורט מטוסו של הנשיא הביארימנה. חברי החזית נחשדו במעשה, והקולות שקראו לטיהור הארץ מבני הטוטסי היו יריית הפתיחה לרצח העם.

למרבה ההפתעה, "יישוב הסכסוך" ברואנדה החל עוד לפני רצח העם. כבר ב-1992 חויבו הצדדים לנהל מו"מ, ושנה לאחר מכן נכפתה עליהם הפסקת אש ב"הסכם ארושה". אולם ההסכם חתר להסדרה פורמלית בלבד של הסכסוך, ולא זו בלבד שהחמיץ את מטרתו אלא הפך לגורם מאיים על בני ההוטו. קבוצות קיצוניות התנגדו להסכם בטענה כי הוא מחליש את הסדר הקיים, אימצו אידיאולוגיה של רצח עם ועד מהרה החלו לממשה. הזוועות פסקו רק כאשר החזית הפטריוטית, בהנהגת פול קגאמה, הצליחה לכבוש את הבירה קיגאלי ולכפות סדר פוליטי חדש.

מיד עם כינון הממשלה החדשה היא נאלצה להתמודד עם ההשלכות של רצח העם. עם מעל מיליון קרבנות, מאות אלפי מעורבים ומעשי נקמה חוזרים ונשנים הייתה סכנה להידרדרות מחודשת למעגל האלימות.

כדי ליצור מנגנון שיוכל להחיל את הדין על מספר כה רב של מעורבים הוקמה מערכת בתי משפט קהילתיים, ה"גצ'אצ'ה", שישפטו את הנאשמים ברמה המקומית. בתוך בתי משפט אלה הונהגה מדיניות של "צדק מעברי" שמתמקדת בחשיפת הזוועות והמעורבים, בהכרה וגינוי רשמי שלהם ובפיצוי ושיקום של הקרבנות. לפי חוקרים שונים, שיטה זאת מאפשרת את בנית הלגיטימציה של הסדר הפוליטי החדש ומאפשרת יצירת סדר חברתי מפויס ויציב יותר. 

בבתי משפט אלה הוקמו ועדות שהורכבו מאזרחים משני הצדדים ושפטו את המעורבים בפשעים. תוך פחות מעשור, כ-850 אלף נאשמים נשפטו ונענשו בדרגות חומרה שונות; החל ממאסר עולם למעורבים ברצח שלא הודו במעשיהם, ועד לזיכוי מלא של אלה שלא הוכחה מעורבותם. הליך השיפוט והענישה היו חלק מהמאמץ לתיקון החברה הרואנדית, ועל נאשמים רבים שהודו בפשעיהם והביעו חרטה הוטלו עונשים של עבודות קהילתיות "מפצות" כמו בניית בתים לניצולים, מתן פרנסה קבועה למשפחות הנפגעות או ביצוע עבודות תשתית ברחבי המדינה.  

כ-23 שנים לאחר רצח העם, וכמעט עשור לאחר סיום התהליך, נראה שבתי המשפט הקהילתיים הביאו ליציבות ברואנדה. בדומה לעומר, רבים מהקרבנות המשיכו לגור במדינה גם אחרי רצח העם. עומר מקדיש את עצמו לפיוס ועובד בארגון Never Again, המקדם דיאלוגים מקומיים בין הקהילות המסוכסכות. לדבריו, במקום לעזוב את ארצו ולהפוך לקורבן נוסף של רצח העם, הוא פועל לתיקון החברה המקומית יחד עם שותפים מבני ההוטו.

השלטון הרואנדי מאז רצח העם אינו חף מבעיות, אולם תהליך הפיוס והצדק המעברי במדינה יכול להיות השראה למדינות המזרח התיכון. גם באזורנו עברו בני תרבויות ילידיות תהליך של הקצנה לאומנית שגרם להם לראות בשכניהם אויבים, אולם הרעיונות המוצעים לפתרון הסכסוכים השונים נוגעים בהיבטים מדינתיים ובינלאומיים בלבד, וזונחים את המרקם הקהילתי המתפורר. יתר על כן, תפיסת הפרדת האוכלוסיות אינה מביאה בחשבון את המורכבות הבין-קהילתית שתהיה מנת חלקם של תושבים שישובו לבתיהם.

ההשוואה ללבנון מתבקשת במיוחד, שכן אוכלוסייתה בותרה בשנות מלחמת האזרחים העקובה מדם (1975—1989). "הסכם טאיף" שנכפה על הצדדים התמקד בשאלת הייצוג הפוליטי של הקהילות השונות וזנח היבטים קהילתיים. ממשלות לבנון העדיפו "להשכיח" את הטראומה ולאפשר את קיומם של נראטיבים מקבילים ואף מנוגדים, שלעתים מנציחים את ההפרדה בין האוכלוסיות. חוקרים שונים טוענים כי החברה הלבנונית לא הפיקה את לקחי המלחמה, ונראה כי היעדר התיקון ברמה הקהילתית מנציח את הסגרגציה בין הקהילות, המהווה כיום בסיס למצב הנפיץ במדינה.

קשה לדעת עד כמה ישקפו המאמצים לסיומה של מלחמת האזרחים בסוריה גם התמודדות עם השבר הנורא בין הקהילות שחלקו ביניהן את אותה מדינה. אולם תיקון אמיתי יבוא רק אם יתרחשו תהליכים של צדק מעברי ופיוס בין הקהילות, שאף אחד אינו מדבר עליהם במזרח התיכון בן זמננו.


ליאל מגן הוא מנהל-שותף בארגון IPCRI

 
שתף מאמר זה