12.05.2017 ניתוח עומק מאת שמואל לדרמן
צבא ארצות הברית בעיראק
צבא ארצות הברית בעיראק    

רצח העם ברואנדה, הסדר הבינלאומי והמזרח התיכון

נשיא אמריקאי מוכיח את נכונותו "לשפוך דם" מחוץ לארצו עבור האינטרס הלאומי, והתקשורת, במיוחד הליברלית, הופכת מאופוזיציה נחושה לתומכת נלהבת בעודה ממשיכה להתעלם מהפשעים שמבוצעים בידי ארצות הברית עצמה. עתה נותר לנחש כמה דם יישפך במזרח התיכון כתוצאה מכך

״אפריל,״ כתב פעם המשורר ט.ס. אליוט, ״הוא החודש האכזרי ביותר״. כשציינו בחודש שעבר את יום הזיכרון לרצח העם הארמני, לשואה ולרצח העם ברואנדה, מילים אלו נשמעו נבואיות. נדמה שזהו חלק מטבען של זוועות מסוג זה; הן מלמדות אותנו למה מסוגלים בני אדם, מעוררות רבים לנסות למנוע את הישנותן, ומספקות לאחרים הצדקה אידיאולוגית לפשעיהם שלהם.

פשעים נגד האנושות

המונח ״פשעים נגד האנושות״ נכנס לשיח הבינלאומי בעקבות רצח יותר ממיליון ארמנים בידי האימפריה העות׳מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1933 כתב הסופר היהודי גרמני פרנץ ורפל את הקלאסיקה שלו על רצח העם הארמני, ״ארבעים הימים של מוסה דאג״, גם בניסיון להזהיר מעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין, שאיבד את רוב משפחתו בשואה, חשב גם הוא על רצח העם הארמני כשטבע את המושג ״ג׳נוסייד״ ב-1944 וכשהביא להכרה בינלאומית בפשע זה עם קבלת אמנת הג׳נוסייד ב-1948.

החידוש באמנה היה לא רק ההכרה בסוג הפשע הספציפי שהנאצים הפכו לאידיאולוגיה ולפרקטיקה שיטתית, אלא גם בהגבלה שהיא מטילה על מה שלמדינות ריבוניות מותר לעשות בשטחן שלהן. במשפטי נירנברג בשנת 1946 נשפטו בכירי הנאצים בראש ובראשונה על הפשע של פתיחת מלחמה תוקפנית, שהוגדר כפשע החמור ביותר ביחסים הבינלאומיים משום שהוא ״כולל בתוכו את כל הרוע המצטבר״ אליו מביאה המלחמה.

לדעת התובע האמריקאי במשפטים אלו, היה זה הבסיס היחיד עליו ניתן היה להצדיק את שיפוט הנאצים בידי המעצמות המנצחות. השתמע מכך היה שאם היו הנאצים רוצחים ״רק״ את אזרחיהם שלהם, בשטח גרמניה ובזמן שלום, למדינות אחרות לא הייתה זכות להתערב בכך או לשפוט אותם, בגלל עיקרון ריבונות המדינה. שנתיים לאחר מכן נקבע באמנת הג׳נוסייד שיש גבול גם לריבונות המדינה: רצח קבוצות שלמות של אזרחים.

מחנה הריכוז באושוויץ

 

גם את רצח העם ברואנדה ניתן לראות כנקודת מפנה במה שמכונה הסדר הבינלאומי. בין החודשים אפריל ליולי 1994 נרצחו כ-800 אלף בני הטוטסי ועשרות אלפי בני ההוטו בידי משטר ההוטו הקיצוני ששלט ברואנדה. צרפת סייעה לממשלת הרוצחים בנשק ובתמיכה פוליטית. בלגיה, הנושאת באחריות מיוחדת בגין שליטתה כמעצמה קולוניאלית ברואנדה עד שנת 1961, משכה את חייליה מכוח האו״ם שהוצב במדינה וכך החלישה אותו בנקודה קריטית. יכולתו של האו״ם לפעול תלויה בהחלטת מועצת הביטחון, וצרפת וארצות הברית סירבו להכיר במתרחש כג׳נוסייד ונמנעו מתמיכה בפעולה להפסיקו. מדינות אחרות, כמו ישראל, מכרו נשק לממשלת רואנדה.

אולי יותר מכל אירוע אחר מאז מלחמת העולם השניה, הפך רצח העם ברואנדה בזיכרון הקולקטיבי המערבי סמל למשמעות ה״עמידה מנגד״ אל מול רצח המוני. מאחורי כותרות הזועקות על העמידה מנגד מול זוועות המתרחשות מול עינינו, כמו בסוריה, עומדת היום לא רק השואה, אלא גם רצח העם ברואנדה.

העמידה מנגד והפוליטיקה של הג'נוסייד

את רצח העם ברואנדה עצרה ״החזית הפטריוטית הרואנדית״, ארגון צבאי שהורכב מפליטים מרואנדה, רובם טוטסי, כשכבשה את רואנדה מידי ממשלת ההוטו. אנשיה נותרו הכוח המרכזי ברואנדה, ומנהיגה פול קגאמה הוא כיום נשיא רואנדה. בשנת 1996 פלשה רואנדה לקונגו השכנה בטענה (הנכונה) שרבים מהרוצחים בני ההוטו מצאו בה מקלט.

פעולותיהן של רואנדה ושל מדינות שכנות אחרות בקונגו בשנים שלאחר מכן הביאו למותם של כחמישה מיליון בני אדם, והאינטרס המרכזי הפך להיות, כך נדמה, שוד המשאבים הטבעיים האדירים של המדינה. ספק אם רואנדה (כמו גם אוגנדה השכנה) הייתה יכולה לעשות זאת ללא התמיכה המאסיבית שארצות הברית סיפקה לה: בנשק, בסיוע כלכלי, באימונים של צבא רואנדה, במודיעין ובתמיכה דיפלומטית. לארצות הברית עצמה יש אינטרס אסטרטגי-כלכלי חיוני בשוד של קונגו: כך, למשל, הקולטן שמצוי בקונגו בכמויות אדירות חיוני להפעלת מחשבים, פלאפונים ומכשירים אלקטרוניים דומים ומעשיר תאגידים אמריקאיים.

שיח האשמה (המוצדק) על העמידה מנגד ברצח העם ברואנדה שימש להתעלמות מההרג ההמוני בקונגו ואחריות המערב לו, וכך הפכה קונגו לעוד מלחמה נשכחת. באותו זמן, השיח על רואנדה מכשיר התערבויות גלויות יותר של ארצות הברית במקומות אחרים בעולם, תחת מה שמכונה ״התערבות הומניטרית״.

עד התמוטטותה של ברית המועצות היה אפשר להצדיק כל פעולה של ארצות הברית במדינות אחרות, או תמיכה שלה במשטרים דיקטטוריים ורצחניים, כהגנה מפני האיום הקומוניסטי. כך למשל היה עם חיסולו של פטריס לומומבה, אולי התקווה היחידה שהייתה לקונגו להציל עצמה ממורשת הקולוניאליזם המערבי, בשנת 1961, וכך ארע בהפיכה נגד סוקרנו באינדונזיה בשנת 1965, שהביאה לרצח של יותר מחצי מיליון בני אדם במדינה. כך  היה במלחמת וויאטנם ושלוחותיה בלאוס וקמבודיה, שגבו את חייהם של 4-5 מיליוני בני אדם, כך היה בחיסולם של כמאתיים אלף איש מאוכלוסיית גואטמלה בשנות השמונים, וכך ארע במקרים רבים אחרים. התמוטטותה של ברית המועצות אפשרה למערב חופש פעולה רחב יותר, אך באותו זמן נוצר צורך בהצדקות חדשות להתערבות במדינות אחרות.

 

רצח העם ברואנדה, במיוחד, הפך להיות המקור לנורמה חדשה שנטבעה ביחסים הבינלאומיים בעשור וחצי האחרון: האחריות של מדינות להגן על אזרחיהן ולהימנע מפגיעה חמורה בזכויות האדם שלהם והאחריות של הקהילה הבינלאומית להבטיח זאת, או בקיצור: ״האחריות להגן״ (Responsibility to Protect).

למשמעות אכיפת ה"אחריות להגן״ על ידי הקהילה הבינלאומית יש שתי גרסאות. גרסה אחת, שהתקבלה על ידי עצרת האו״ם, מדגישה כי הסמכות לפעול היא בידי מועצת הביטחון, כפי שנקבע באמנה המכוננת של האו״ם. על פי הגרסה השניה, שנוסחה על ידי ועדה בראשות גארת' אוונס, שר החוץ לשעבר של אוסטרליה, כשלון של מועצת הביטחון להתערב בפגיעה חמורה של ממשלות באזרחיהן מעניק לגיטימציה להתערבותם של ארגונים אזוריים.

הארגון האזורי המרכזי אליו התכוון אוונס הוא נאט״ו, הברית הצבאית בראשות ארצות הברית. למעשה ביקשה הוועדה בראשותו, במידה רבה של הצלחה, להפוך את התקדים של התערבותה של נאט״ו ביוגוסלביה לשעבר לנורמה בינלאומית: מעצמות כמו ארצות הברית יוכלו להתערב צבאית במדינות אחרות ללא אישור מועצת הביטחון, בשם העיקרון של התערבות הומניטרית.

הציניות של היחסים הבינלאומיים מביאה רבות וטובות לתמוך ברעיון זה, מתוך ההכרה שבאמצעות וטו במועצת הביטחון תמנענה מדינות כמו רוסיה התערבות נגד בעלי בריתן, גם כשהם רוצחי המונים כמו אסד. לפי קו מחשבה זה, אין ברירה אלא להסתמך על המעצמה שלמרות מגרעותיה היא מנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי.

ארצות הברית והסדר הבינלאומי

גארת׳ אוונס היה שר החוץ של אוסטרליה בין השנים 1988—1996. באותה תקופה הייתה אוסטרליה, יחד עם ארצות הברית ובריטניה, אחת התומכות המרכזיות באינדונזיה, שמאז 1975 חיסלה כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור. במונחים פרופורציונליים מדובר ברצח עם מהגדולים במאה העשרים. בתפקידו כשר חוץ סייע אוונס לכסות על הפשעים של אינדונזיה במזרח טימור. למרות זאת הוא עמד בראש אחת הוועדות המשפיעות ביותר באו״ם בשני העשורים האחרונים ומוצג כקול מוסרי ביחסים הבינלאומיים. לא מדובר במקריות. גם כאן, עמדותיו מספקות לגיטימציה למדיניות חוץ שמוסריותה לכל הפחות מפוקפקת.

ניתן לחשוד שהרעיון שארצות הברית מנהיגה סדר בינלאומי ליברלי הוא אידיאולוגי ביסודו. במילים אחרות, הוא קשור למציאות הממשית כמו הרעיון שרודנויות קיצוניות בסגנון ערב הסעודית או מצרים הן המדינות ה"מתונות״ במזרח התיכון. לארצות הברית יש רקורד מחריד של סיוע פעיל להרג המוני או ביצועו בעצמה. כדאי לציין כי בשנת 2002 לא היסס ממשל בוש לקבוע בחוק כי ארצות הברית נכונה לפלוש להאג אם מדינאי או איש צבא אמריקאי יועמד לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שהוקם באותה תקופה.

הממשל האמריקאי ידע מה הוא עושה. הנרי קיסינג׳ר, למשל, הוא אולי המדינאי החי המוערך ביותר בארצות הברית, אבל לו היה החוק הבינלאומי חל על ארצות הברית קיסינג'ר היה עלול לעמוד לדין על פשעים נגד האנושות. בין היתר, על הפצצות השטיח שהרגו כ-150 אלף איכרים בקמבודיה בתחילת שנות השבעים והיו סיבה מרכזית בהעלאת משטרו של פול פוט לשלטון, או על מתן האור הירוק לסוהארטו, נשיא אינדונזיה, לפלוש למזרח טימור.

חיילים אמריקאים באפגניסטאן

 

ג׳ימי קרטר, הידוע כסמן הקיצוני הליברלי בין נשיאי ארצות הברית לשעבר, היה יכול לעמוד לדין על הסיוע הצבאי והדיפלומטי לאינדונזיה ברצח העם במזרח טימור בשנות השיא שלו, 1977—1978. בוש האב וקלינטון יכולים היו לעמוד לדין, בין השאר, על הסנקציות האמריקאיות על עיראק שהביאו למותם של מאות אלפים. בוש הבן יכול היה להיות מועמד לדין על מלחמה תוקפנית בעיראק, על ״כל הרוע שהיה כלול בה״ לעיראק ולאזור. אובמה יכול היה לעמוד לדין למשל על סיוע קריטי לערב הסעודית להרעיב מיליונים מילדי תימן. לא לחינם רבים רואים בבית הדין הבינלאומי מוסד המוטה נגד מנהיגי מדינות שאינם לבנים ואינם מהמעצמות החזקות או בעלי בריתן.

ארצות הברית יכולה להיתפס כמנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי למרות כל זאת, משום שחלק גדול מהרקורד שלה מועלם ומושכח. התקשורת האמריקאית, ובאופן רחב יותר האליטה האינטלקטואלית במערב (אלה הנהנים מגישה לידע, עוסקים בהפצתו ומספקים לו מסגרת פרשנית), הם שותפים פעילים בכך. באופן טבעי, הבורות והשכחה היא של אזרחי המערב, לא של קורבנותיו.

לשם המחשה, בסקר בינלאומי שנערך לפני מספר שנים נמצא שמרבית אוכלוסיית העולם רואה בארצות הברית את המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולמי, במרחק ניכר מאחרות. באותו סקר נמצא גם שארצות הברית היא המדינה המבוקשת ביותר למחיה. אין בכך סתירה, משום שאין קשר בין המשטר הפנימי של מדינה לבין מדיניות החוץ שלה. במובנים רבים ארצות הברית היא אחת המדינות החופשיות ביותר בעולם. אולם במדיניות החוץ שלה, אם להשתמש במילותיו של אחד מבכירי חוקרי היחסים הבינלאומיים, היא אחת המעצמות הברוטליות ביותר בהיסטוריה.

המזרח התיכון

במזרח התיכון, הדוגמא הבולטת ביותר לכך בשנים האחרונות היא תימן. הקואליציה בראשות ערב הסעודית היא האחראית המרכזית לכך שכאלף ילדים בחודש מתים בתימן מרעב ומחלות, והמדינה קורסת אל סף אסון הומניטרי גדול עוד יותר. כפי שקבעו יודעי דבר, ארצות הברית יכולה לסיים באופן מיידי את המצור וההפצצות הסעודיות. במילותיו של הכוכב העולה בשמי מדיניות החוץ האמריקאית, הסנטור כריס מרפי: ״יש חותם אמריקאי על כל אזרח שמת בתימן.״ עיתונאי תימני סיכם זאת לפני מספר חודשים במילים פשוטות עוד יותר: ״אובמה הורג את תימן״. טראמפ הסיר לאחרונה את ההגבלות המעטות על מכירת נשק לסעודים שהטיל אובמה, והתחייב לחזק את התמיכה בערב הסעודית.   

אלא שמה שיודעים הקורבנות לא ידוע לציבור האמריקאי. הפשעים המבוצעים בידי ממשלתו, שאותם אחראי ויכול הציבור האמריקאי לעצור, מדווחים בתקשורת המקומית לעתים רחוקות, וגם אז מעומעמת בדרך כלל זהותם של האשמים המרכזיים והיקף המעורבות האמריקאית.

צבי יחזקאלי הדגים היטב לאחרונה, אם כי בהקצנה אופיינית, כיצד נעשה הדבר: תימן היא זירה נוספת, לדבריו, שבה מנסה סעודיה באופן נואש להילחם בציר הרשע השיעי איראני ששולט במורדים החות׳ים בתימן. מול הנרטיב הזה אפשר להבין את נדב איל, שהגיב בסימפטיה לסעודים ובתהייה מדוע הם לא משתמשים ביותר אלימות בתימן. בפועל, המעורבות האיראנית בתימן היא יחסית מצומצמת, הסיוע האמריקאי לסעודים קשור יותר לניסיון לפצותם על הסכם הגרעין עם איראן, וילדי תימן המורעבים למוות הם נזק משני מבחינת הממשל האמריקאי. מעבר לדיוק בעובדות, האם עיתונאי בכיר (ואינטלקטואל ליברלי) היה מדרבן גם את אסד ובעלי בריתו להשתמש ביותר אלימות בסוריה?

זהו גם ההקשר שבו יש להציב את התקיפה האמריקאית האחרונה בסוריה. כל אחת עם לב מתפקד הייתה רוצה לראות את אסד מסולק מהשלטון בסוריה ונותן את הדין על הזוועות שביצע, ומזדהה עם הסורים הרבים להם נתנה התקיפה האמריקאית תחושת תקווה מחודשת. אבל נדמה שתוצאות התקיפה צפויות להיות דווקא הארכת המלחמה בסוריה, קורבנות רבים נוספים, חיזוק התמיכה הרוסית באסד וסכנת התנגשות בין האמריקאים לרוסים שיכולה להסתיים במלחמה גרעינית. היא גם מחזקת את האפשרות שהתערבות צבאית במדינות אחרות ללא אישור מועצת הביטחון תהפוך לנורמה בינלאומית. מעבר לכך, השיח (המוצדק) על עמידה מנגד מול מה שמתרחש בסוריה משמש באותו זמן להסתיר את אחריותו של המערב למה שמתרחש בה, בין השאר באמצעות הזרמת נשק רב למורדים, שחלק נכבד ממנו עבר לקבוצות הקיצוניות יותר שפועלות שם.

מטוס אמריקאי בבסיס אינג'ירליק, טורקיה

 

מלכתחילה, המניעים הממשיים של מצדדי ההתערבות בסוריה בארצות הברית היו קשורים יותר להשגת משטר ידידותי יותר למעצמה ושיפור מעמדה בעולם הערבי, כמו גם לחששותיה של ישראל מאיראן והסכם הגרעין איתה, מאשר לסיבות הומניטריות. גם הסיכונים שארצות הברית הייתה מוכנה לקחת, כמו השתלטות דאע״ש על סוריה, מחרידים למדי. כך גם לגבי טראמפ: מעבר לכך שהתקיפה מסייעת לו להדוף ביקורת על הקשרים בין ממשלו לרוסיה, הממסד האמריקאי והתקשורת האמריקאית כצפוי יצאו מגדרם לשבח אותה, והליברלים בראשם.

לשם המחשה, מיד לאחר התקיפה, בין 47 מאמרי המערכת שנכתבו בארצות הברית על התקיפה רק אחד התנגד לה, ומבין כ-18 מאמרי דעה בעיתונים המובילים, רק אחד היה ביקורתי כלפיה. ההתכנסות סביב המנהיג היוצא למלחמה היא תופעה קבועה בארצות הברית ובמדינות אחרות. זהו חלק ממה שבניו יורק טיימס קראו פעם ״טקס החניכה״ של כל נשיא אמריקאי: להוכיח את מוכנותו ״לשפוך דם״ כשהאינטרס הלאומי האמריקני דורש זאת. ההתכנסות סביב טראמפ, ניתן להניח, לימדה אותו שיעור פוליטי חשוב: שהתקשורת בארצות הברית, במיוחד הליברלית, תהפוך מאופוזיציה נחושה לתומכת נלהבת ככל שיתמיד במה שאפשר להציג כהתערבויות הומניטריות, בעוד היא ממשיכה להתעלם מהפשעים שמבוצעים בידי ארצות הברית עצמה.

כמה דם עוד יישפך במזרח התיכון כתוצאה מהשיעור הזה ניתן רק לנחש.    

 
שתף מאמר זה