16.06.2014 מאמר מאת דרור זאבי
 

שואת העולם הערבי

סאת הזוועות של העולם הערבי עוד רחוקה מלהתמלא, ומעשי הטבח ההמוניים מצד משטרים וארגוני טרור אכזריים יחמירו כפל כפליים. הגיעה העת לקרוא לעולם כולו להציל את העם הערבי מידי מעניו: בכוח צבאי, בסיוע הומניטארי, בתמיכה בכוחות המתונים ובכל דרך אפשרית אחרת.

קליפ שהועלה לרשת לא מזמן: שלושה נהגי משאיות נוסעים לאורך כביש מדברי בין סוריה לעיראק בצהרי היום, ונעצרים על ידי חמוש סוני מזוקן וחבוש טורבן בנפנוף רובהו. הלה חושד בהם שהם שיעים ומתחקר אותם ארוכות על מנהגי התפילה שלהם. הנהגים מסתכלים על שוביהם ביראה, מבינים שקצם קרוב. פחדם מזכיר לי תמונות דומות של קרבנות רועדים בימי מלחמת העולם השניה. "כמה רַכְּעות (השתחוויות) בתפילת השחר, וכמה בערב?" שואל המזוקן. האומללים מנסים לנחש וברור שמזמן לא ביקרו במסגד. הרוצח וחבריו, עטורי זקן כמותו, מוציאים אותם להורג ביריות בלא להניד עפעף. 

תמונה שניה מהימים האחרונים, מאות גברים מובלים במשאיות עפר פתוחות, דחוסים כתרנגולות זה על גבי זה, כשידיהם קשורות מאחור. הם מורדים מהמשאיות באלימות ובדחיפות רובים ונאלצים לשכב על בטנם בתוך מחפורת רדודה. ברקע שדה חיטה ועצי דקל. על שפת המחפורת עומדים מספר לוחמי ג'יהאד רעולי פנים וחמושים ברובים, מניפים את דגלם השחור, ומרססים אותם ביריות. 

יש בינינו לא מעט השמחים למפלת אויבינו, "מה אכפת לנו? שיהרגו זה את זה." כבר ויתרתי על הניסיון לחפש אנושיות פשוטה, אוהבת אדם באשר הוא, ביהדות המיליטנטית והפרוכיאלית הרואה הכל באספקלריה של "זכותנו על הארץ." האמירות הדביליות שמושמעות בהקשר הזה על ידי מנהיגי הציבור הדתי-לאומי מסוג "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים" נשמעות לי כמו חריקה צורמת של גיר על לוח. 

אבל דעות דומות נשמעות גם בקרב אלה שאינם קונים את הברברת האולטרה-לאומית, שמבינים שהמדינה הזאת לא תשכון לעולם בין שווייץ לשוודיה, ששואפים להיות חלק אינטגרלי ממזרח-תיכון דמוקרטי ופתוח. גם ביניהם אפשר לשמוע ייאוש עמוק מחוסר אנושיותם של הערבים וקצת שמחה לאיד: "מה לעשות?" אומרים הללו. "הם כאלה. זה הג'ונגל שבו אנו חיים. לפחות עכשיו יעזבו אותנו במנוחה." 

פליטים סורים בלבנון (צילום מסך: יוטיוב)

סביב המילה שואה יש הילה של קדושה. אסור להשתמש בה אלא כדי לתאר את אסונם של היהודים באירופה. אולם קשה למצוא תיאור מדויק יותר למה שעובר ממש לנגד עינינו על העם הערבי כולו, ובייחוד באזור הסהר הפורה. 

שואת הערבים אינה דומה לשואת היהודים. ראשית, היא מבוזרת יותר: אין כאן היטלר אחד ומפלגה נאצית אחת. המפלצות ההורגות את בני-עמן שונות ומגוונות: בשאר אסד משליך חביות דלק נפיצות מן האוויר, טובח יחד עם עוזריו מחזבאללה מאות אלפים מבני עמו הסונים, ועוקר מיליונים רבים מבתיהם לחיים בחוסר כל. אנשי אל-נוסרה הורגים אלפי עלווים חפים מפשע, ואנשי דאע"ש שוחטים שיעים בסיטונות ככבשים. 

שנית, המספרים אינם דומים עדיין ואף אינם קרובים לאלה של קורבנות מלחמת העולם השנייה. דרך ההרג המתמשך סביבנו אנו יכולים להבין עד כמה מזעזעת וענקית בהיקפה הייתה שואת היהודים. אולם הסאגה הערבית רק בתחילתה ואין רואים את סופה. מעשי הטבח ההמוניים נמשכים ועוד יחמירו כפל כפליים. זמנם של הרעב, המחלות והמגפות עדיין לא הגיע אבל עם בוא הקיץ השחון הוא מתקרב והולך. דומני שאיננו תופסים את ההיקף הנורא של הקציר שמלאך המוות משחיז את חרמשו לקראתו. 

במלחמה ההיא התעוררה הקהילה הבינלאומית באיחור רב, כשכבר לא היה כמעט דבר להציל מן האש. הגיעה העת לקרוא לעולם כולו להציל את העם הערבי מידי מעניו. בכוח צבאי, בסיוע הומניטארי, בתמיכה בכוחות המתונים, ובכל דרך אפשרית אחרת.

 
שתף מאמר זה