17.07.2012 מאמר מאת אורן ברק
 

שוויון בנטל או הפרדה בין דת ומדינה?

בעיה היסטורית אחת של מדינת ישראל, החיבור בין דת למדינה, אמורה להיפתר באמצעות החרפה של בעיה היסטורית שניה - החיבור בין התחום הצבאי והתחום האזרחי במדינה. יש פתרונות הגיוניים יותר לבעיית השוויון בנטל.
כמה מן הפוליטיקאים בישראל, הנהנים מתמיכה רבה בציבור, ובפרט בקרב החילונים, מעוניינים להטיל חובת גיוס לצבא על החרדים, שרובם לא שירת ואינו משרת בצבא, ועל-ידי כך לשלבם באופן מלא בחברה ובכלכלה. הנימוק העיקרי לכך הוא שהפטור משירות צבאי שניתן לחרדים עם קום המדינה – ואשר התרחב מאוד מאז – הנו בעייתי עקב העלות הכספית העצומה שלו, מצד אחד, ועקב האפליה החמורה שהוא יוצר בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, מצד שני.

אך נראה כי הפתרון המוצע עלול רק להחריף שתי בעיות קשות שממנה סובלת מדינת ישראל מאז הקמתה: חוסר ההפרדה בין דת ומדינה וחוסר ההפרדה בין התחום האזרחי ובין התחום הצבאי.

זמן לא רב לאחר הקמת המדינה קיבלו מנהיגיה שתי החלטות חשובות, שהשפעותיהן ניכרות עד היום: ראשית, שלא תהיה בה הפרדה בין דת ומדינה; שנית, שלא תהיה בה הפרדה בין התחום הצבאי (והתחום הביטחוני באופן כללי), מצד אחד, ובין התחום האזרחי (כולל המערכת הפוליטית, החברה והכלכלה), מצד שני.

ההחלטה הראשונה, לגבי היעדר הפרדה בין הדת והמדינה, התקבלה משתי סיבות עיקריות. ראשית, הצורך לכלול את המפלגות הדתיות בקואליציה השלטונית שבהנהגת מפא"י ועל-ידי כך להבטיח את ההגמוניה הפוליטית של מפלגה זו, שנמשכה למעשה עד 1977. שנית, הרצון של מנהיגי המדינה לעשות שימוש בסמלים וערכים יהודיים מבלי לחשוש לדה-לגיטימציה מצד הזרמים הדתיים. כחלק מ"עיסקה" זו בין המנהיגות הפוליטית החילונית והמנהיגות הדתית ניתן פטור משירות צבאי לצעירים חרדים, כאשר הנימוק לכך היה שבעקבות השואה מדינת היהודים מחויבת לכך שלימוד התורה יימשך. לימים סיפר פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי בשיחה ממושכת שהייתה לו עם ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן גוריון, על בעיית הדת והמדינה בישראל, אמר לו בן-שיחו: "אני מבין יפה מאוד, מדוע אתה דורש הפרדת דת מהמדינה. אתה רוצה, שדת ישראל תחזור להיות גורם עצמאי, אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו, ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת והמדינה; אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה" ("אמונה, היסטוריה וערכים", תשמ"ב, 136-135).

ההחלטה השנייה, לגבי היעדר הפרדה בין התחום הצבאי והתחום האזרחי בישראל, התקבלה אף היא עקב שילוב בין גורמים פוליטיים ובין הרצון לבנות את המדינה החדשה. מנהיגי ישראל, שהיו גם מנהיגי מפא"י, ביקשו לשלוט בצבא על-ידי התערבות בענייניו, כולל מינוי קצינים המזוהים עם המפלגה, מצד אחד, וניפוי של קצינים שנמנו על קבוצות פוליטיות אחרות, מצד שני. אך מנהיגים אלו גם רצו להשתמש בצבא כדי ליישב אזורים שבהם לא היו יישובים יהודיים, ובפרט בקרבת הגבולות, ועל-מנת לדאוג לקליטה וחינוך של המוני העולים שהחלו להגיע לארץ בשנים הראשונות.

אך מקץ שישה וחצי עשורים, ברור כי לשתי ההחלטות האלה היו השלכות בעייתיות: במקום שהדת תהיה כלי-שרת בידי המדינה, כפי שקיוו בן גוריון ועמיתיו, המציאות היא כי המדינה היא העובדת בשירות הדת ומממנת אותה, ובמקום מדינה שיש לה צבא, שאותו היא יכולה להפעיל למטרות אזרחיות, ישראל היא, במובנים רבים מאוד, "צבא שיש לו מדינה".

מאפיינים בסיסיים אלו של המקרה הישראלי מאפשרים לנו להבין מדוע הפתרון המוצע כיום להיעדר שילוב מלא של רוב החרדים בכלכלה ובחברה הוא בעייתי כל כך.

הפטור מגיוס לצעירים החרדים ומימונם בידי המדינה, שהוא רק היבט אחד של היעדר ההפרדה בין דת ומדינה בישראל, אמור להיות "מתוקן" באמצעות הרחבה נוספת של התפקיד האזרחי של הצבא, שייאלץ לקלוט את הצעירים החרדים ולהכשיר אותם למלא תפקיד פעיל בחברה ובכלכלה, דבר שבתורו יביא לטשטוש נוסף של הגבול בין התחום הצבאי והתחום האזרחי בישראל. במילים אחרות, בעיה היסטורית אחת של מדינת ישראל - היעדר הפרדה בין דת למדינה - שהיא המאפשרת מתן פטור משירות צבאי לחרדים ומימונם בידי מוסדות המדינה, אמורה להיפתר באמצעות החרפה של בעיה היסטורית שניה - היעדר ההפרדה בין התחום הצבאי והתחום האזרחי במדינה.

פתרון אחר שכדאי לחשוב עליו הוא הפרדה בין דת ומדינה בישראל, בד בבד עם הפרדה מעשית (ולא רק פורמלית) בין התחום האזרחי והתחום הצבאי במדינה. כך, קבוצות דתיות לא יזכו למעמד מיוחס ויצטרכו לעבוד לפרנסתן, וגם הצבא לא יצטרך לטפל בבעיות חברתיות וכלכליות המסיטות אותו ממשימתו העיקרית: הגנה על המדינה. בעקבות כך אפשר יהיה לדון במודל הגיוס הרצוי למדינת ישראל – צבא המבוסס על גיוס חובה או צבא מתנדבים – אך לעשות זאת באופן מקצועי וענייני.


 

ד"ר אורן ברק מלמד במחלקה למדע המדינה ובמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא ערך את הספר "צבא שיש לו מדינה" (ירושלים: כרמל, 2008) יחד עם פרופ' גבי שפר וד"ר עמירם אורן

 
שתף מאמר זה