תודעה כוזבת של חיבור

המפעל הציוני הוא מפעל של הפרדה. מבני העומק שלנו, הכלים ההופכים טיעון לנכון, מדיניות לצודקת, מציאות למשמעותית, כל אלו נכונו על בסיס של הפרדה. אפשר לחתור לשינוי, אך אי אפשר לעשות זאת מתוך התעלמות או מתוך תודעה כוזבת

יום ראשון. מבזק החדשות של שעה אחת בצהריים תיאר את תגובתה של שרת הבריאות על החלטתה של משפחה יהודית לתרום את כלייתו של בנה לנער פלסטיני. שרת הבריאות ביקשה למסור שהיא גאה בהתעלותם של ההורים בשעה כה קשה.

באותו יום התייחס ראש הממשלה למדיניות ההפרדה בין יהודים וערבים בסופר-לנד. הדיווח ברדיו השמיע אותו בקולו אומר שהפרדה כזו, שנעשית בלי פרובוקציה או הצדקה, היא עבירה חמורה.

אם מדיניות ההפרדה בסופר-לנד גרסה כי מוטב שגוף ערבי וגוף יהודי לא יגעו האחד בשני בתור למתקן, שרת הבריאות העלתה על נס את האפשרות שלפחות במוות, חלקי גוף יהודים וערבים יתערבבו זה בזה.

קל לבקר את דבריה של השרה גרמן. מה היה המעשה עליו יש לשבח את ההורים? האם זו תרומת איברים, או תרומת איברים לפלסטינים? מה מבדיל בין תרומה לפלסטינים לתרומה לשאינם פלסטינים? למען ההגינות, סביר להניח ששרת הבריאות התכוונה לטוב. המסר המובלע בדבריה היה שניתן להתייחס לגופו של ערבי באופן שמשעה את ההפרדה על בסיס לאומי. דבריו של ראש הממשלה בעייתיים יותר. האם הפרדה מקובלת כשיש פרובוקציה או הצדקה? מה היחס השגרתי בין גופים של יהודים וערבים?

יום אחר כך, בסינמטק בירושלים, שודר סרט התעודה ״רוקדים ביפו״. הסרט מתאר את מאמציו של פייר, ארבע פעמים אלוף העולם לשעבר בריקודים סלוניים, להנחיל לתלמידי יפו את קסם הריקוד המשותף, גוף עם גוף. בהקשר היפואי השיתוף הוא בין גוף יהודי לגוף ערבי, בין ילדים לילדות. הסרט עוקב אחר התהליך של לימוד הריקוד במהלך שנה ומתמקד בדמויותיהם של המורה פייר ועוד שתי תלמידות ותלמיד.

בסופר-לנד ובתגובת שרת הבריאות הגוף הוא האתר המרכזי שבו מגולמת ההפרדה בין ערבים ליהודים. בסרט, הגוף הוא האתר שבו ניתן לחבר בין לאומים שונים. הגוף והמגדר. המורה פייר כופה על התלמידים המשתתפים בפרויקט (כפייה מתוך בחירה, שכן פייר מתנגד לכפייה) בחירה שרירותית של בן או בת זוג מן המין השני.

שיא השנה מבחינת רכישת הרגל הריקוד הוא תחרות בסגנון רוקדים עם כוכבים. התחרות היא קבוצתית, בין שלושה בתי ספר. במסגרת תחרות הזוגות משכיל פייר להעניק לכל המתמודדים את המקום השני.

לכאורה, זו בחירה מעניינת המעניקה מקום שווה לכולם. במבט עמוק יותר, זה קצת פחות פשוט. הזכות להימנות על הזוגות הרוקדים מוקנית לאחר שני סינונים: הסינון הראשון הוא הבחירה האישית. מי שהביע התנגדות למה שפייר לימד לא נכלל מלכתחילה ברשימת הרוקדים. הסינון השני הוא לקראת סוף השנה וההכנות לערב הגמר. רק שישה זוגות מכל בית ספר נבחרים להמשיך.

הבחירה מייצרת מרמור בקרב קבוצת בנות שלא נבחרה. פייר, שהרעיון המארגן שלו הוא לגרום לכך שנער יהודי יאחז בידה של נערה ערבייה ולהיפך מבלי להירתע (ובהתחלה יש לכך התנגדות רבה: סירוב למגע, או עטיפת כף היד בשרוול ארוך כך שלא יוצר מגע בין הנער לנערה), מושיט יד לפרידה לאחת הילדות שלא נבחרה והיא מסרבת ללחוץ את ידו. היא חשה מרומה, וטוענת שניתן היה להודיע מלכתחילה שרק קומץ ייבחר.

בסרט יש עוד רגעים יפים והתפתחויות מעניינות אבל לענייננו כדאי להבחין בו בעימות בין שתי מערכות מסדרות.

ביפו, שבה נולד פייר ואליה חזר על מנת ללמד נוער לרקוד, החתך המרכזי הוא החתך הלאומי. באופן שרירותי, עבור המשפחות הערביות שהפכו לחלק מהצד שהפסיד במלחמה, לפתע השתנה משהו בסיסי בעולם. נמנעו מהן חיים ציבוריים. ההתארגנות הלאומית, שהפכה להיות חזות הכל, דרדרה לשפל גם את הגוף הפרטי. זה הפך לכלי שרת בידי המאבק הלאומי.

באמצעות הגוף הרוקד לצלילי הספירה אחד עד חמש (ושיר סיום המושר בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית) פייר מנסה ליצור מחדש עולם שוויוני שבו הקטגוריה הלאומית מתפרקת.

הפירוק מתבצע לכאורה דרך פניה אל גופניות אוניברסלית, כזו שלא מכירה בהבדלים מכל סוג שהוא (לאומיים, מעמדיים וכו'). אך אותו פירוק, המתבצע במהלך תחרות שיש בה מנצחים ומפסידים, מעלה על נס גם שרירותיות. כך, בעוד המנצחים מגלים את גופם ואת עצמם מחדש ומשדרגים את המיקום החברתי שלהם, נוצרת גם קבוצת המודרות, אלו שלא התקבלו. אלו חוזרות לנקודת ההתחלה ומסרבות ללחוץ לפייר את היד. מבחינתן, הוא לקח להן את החלום.

הסנטימנט הטבעי מבקש לעודד את פייר ושכמותו במעשיהם. מבט ביקורתי מבקש לשאול האם בהכרח המערכת הערכית החלופית שפייר מציע טובה יותר מזו הקיימת. כיצד צריך להיאבק בהפרדה כשהמציאות עצמה מופרדת בכל רבדיה? האם היציאה נגד הפרדה אפשרית רק כרגע של התעלות? אולי היא בכלל תלויה בסיבה או בהצדקה? ואולי יש להיאבק בהפרדה על ידי עמידה נחושה על כך שהיא איננה קיימת, שהיא נמצאת רק במוחם של הרואים עצמם מופרדים?

כל הגישות הללו מניחות שההפרדה היא, במקרה הטוב, רוע הקשרי. במקרה הרע היא אנומליה, תקלה ברצף החיים הנורמליים שיש לתקן בהקדם. לגישתו של המורה פייר, החיים הנורמליים חזקים מן ההפרדה בכל מקרה, ולכן מספיק לחשוב בנחישות שאין הפרדה, ולא תהיה.

ובכל זאת, המציאות בישראל היא מציאות של הפרדה. המפעל הציוני הוא מפעל של הפרדה. כל הישגיו הטריטוריאליים נעו סביב הקווים שנמתחו בין אדמות יהודים ואדמות ערבים. שטח משוחרר היה שטח שנועד ליהודים בלבד. האם אפשר להתכחש למורשת הזו? האם מי שמתכחש לה לא  עושה שקר בנפשו? האם פתרון אמיתי למצוקה יכול להתחיל בשלילה של מורשת כזו, או בהתעלמות ממנה?

אי אפשר להתעלם. מבני העומק שלנו, הכלים ההופכים טיעון לנכון, מדיניות לצודקת, מציאות למשמעותית, כל אלו נכונו על בסיס של הפרדה. אפשר לחתור לשינוי, אך אי אפשר לעשות זאת מתוך תודעה כוזבת.

 
שתף מאמר זה