10.01.2012 מאמר מאת שאול אריאלי
 

תפיסת 1967: חוכמה לפני צדק

"תפיסת 1967", למרות חסרונותיה, מאפשרת לישראל ולפלסטינים לפתור את הסכסוך באופן שאמנם יתחכך עם הנרטיבים הלאומיים הסותרים, אולם לא יבעיר אש מְכַלָּה בין ההנהגות לבין מתנגדי הפשרה בשני הצדדים.

שני עשורים של משא ומתן עקר להסדר קבע על בסיס החלטה 242 הביאו פלסטינים וישראלים שאינם משתייכים למעגלי המשא והמתן להצביע על הסתירה בין החלטה זו לבין עמדת היסוד הפלסטינית, הרואה ב"נכבה" של 1948 מלחמה שלא הסתיימה. לפי גישה זו, "תפיסת 1967" לא הציעה פתרון צודק לליבת הבעיה – הפליטים, ובשל כך נמנעת ההגעה להסדר. מאחר שהנוסח הכללי של החלטה 242 בדבר "הצורך להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים" אינו מספק, יש להרחיק להחלטה 194, אשר לא רק מעניקה לפלסטינים את "זכות השיבה" אלא אף מפרטת את דפוס הפתרון – שיבה בפועל ופיצויים. בהתאם, ישראל נתבעת להכיר בהחלטה 194 כבסיס למשא ומתן על הפליטים אף שזו אינה מופיעה בהסכמים שנחתמו בין ישראל לבין אש"ף.

עמדה זו מתפרשת על ידי רוב הישראלים כשלילת התוקף והלגיטימיות של "הצהרת בלפור" (1917) וכתב המנדט (1922) ולפיכך שלילת ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. לכן ממשלת נתניהו אימצה עמדה חדשה: בנוסף לויתור של הפלסטינים על "זכות השיבה", כהוכחה לכנות כוונותיהם ביחס לשלום עם ישראל, הם נדרשים להכיר במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. שתי תביעות אלה נדחו על ידי הפלסטינים.

אני סבור שאלה אשר מגדירים את התביעות הפלסטיניות והישראליות שתוארו לעיל כבסיס למשא ומתן מעמידים מחסום בלתי עביר בפני הגעה להסכם, מכיוון שהתביעות הללו נוגעות בנרטיבים הלאומיים. הפלסטינים יידרשו להיפוך תודעתי מלא בנרטיב הרואה בהקמת ישראל עוול היסטורי, משפטי ומוסרי כנגד ערביי פלשתינה, ועבורם זו תהיה הודאה באחריותם הפוליטית והמוסרית לתוצאותיו המרות של הסכסוך. התנגדותם להקמת ישראל, אשר נתפסת בעיניהם כהגנה עצמית על זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות, תהפוך לתוקפנות אשר עליהם, ורק עליהם, לשאת בתוצאותיה. מנגד, ישראל סבורה כי הכרה שלה ב"זכות השיבה" תהיה קבלת אחריות מלאה על היווצרות בעיית הפליטים, ותעניק לפלסטינים לגיטימציה מלאה לתבוע את מימושה בעתיד הרחוק, מבלי להתחשב בפתרונות המעשיים והנקודתיים שאולי יוסכמו על שני הצדדים. משמעותו של תרחיש כזה יהיה סופה של המדינה היהודית והחזון הציוני.

אני מאמין ששני הצדדים יכולים להמשיך ולאמץ את "תפיסת 1967" ולפתור במסגרתה את כל הסוגיות באופן שאמנם יתחכך עם הנרטיבים הלאומיים הסותרים, אולם לא יבעיר אש מְכַלָּה בין ההנהגות לבין מתנגדי הפשרה בשני הצדדים. היתרון ב"תפיסת 1967" טמון דווקא ביכולתה להמנע מהתנגשות חזיתית עם הנרטיבים הללו: היא נותנת תשובה הולמת וחכמה, גם אם לא "צודקת" במלואה, הן לשאלת פליטי 1948 הן להכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

ישראל תוכל להבטיח כי במסגרת חילופי השטחים היא תעביר לפלסטין שטחים שעליהם ייבנו ישובים חדשים עבור פליטים שגרו בהם קודם לכן, כמו למשל בחבל לכיש. ביחס לתביעה הישראלית, ניתן יהיה לחזור ולשלב בהסכם את הנוסחים שהופיעו בהחלטת החלוקה ב-1947, שאש"ף כבר אימץ ב-1988, בדבר כינונן של שתי מדינות, יהודית וערבית, בשטחי המריבה. הישראלים והפלסטינים שיזמו את הבנות ז'נבה כבר הציעו נוסח שעליו, או על נוסח דומה, יידרשו הפלסטינים לחתום במסגרת הסכם קֶבע: "הצדדים מאשרים שהסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה", ובהמשך "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהן".

חוסר היכולת להגיע להסכמה על העבר, הנובע מהנרטיבים הסותרים של ההיסטוריה של הסכסוך בשני הצדדים – "נכבה" מול "קוממיות" – מחייב את הצדדים להתרכז בהסדרים צופי עתיד העונים על שאיפותיהם החיוניות. המסגרת המוכרת של הפרמטרים של קלינטון, אנאפוליס וז'נבה מותחת עד למקסימום האפשרי את מרחבי הגמישות כלפי תביעותיהם של שני הצדדים. כאשר הסדרים אלה יעוגנו בהגדרות כמו סיום הסכסוך וקץ הדרישות ההיסטוריות, ישראלים ופלסטינים יוכלו לצעוד יחד לפיוס שאינו מבוסס בהכרח על צדק אלא על תלות הדדית.

 
שתף מאמר זה