מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
27.05.2015 מאמר מאת ערן צדקיהו
 

החיים בעזה: מבט מבפנים

עזה הרוסה, תושביה מיואשים אך לא כנועים, וישראל מעדיפה לנהל מו"מ חשאי עם חמאס מאשר מו"מ גלוי עם הרשות הפלסטינית. גורם בין-לאומי המעורה היטב בנעשה בעזה נפגש עם ערן צדקיהו ודבר אתו על החיים עצמם בעזה, על החשמל והמשכורות, על המאבק בין חמאס לקיצונים הסלפים ועל השמועות על הדר גולדין ז"ל.

לאחרונה נפגשתי לשיחה עם גורם בין-לאומי הנמצא רבות בעזה, מכיר את העיר היטב ונהנה מקשת רחבה של קשרים והיכרויות ברחבי הרצועה. להלן עיקרי דבריו, תוך השמטות וקיצורים מתבקשים:  

ש. הקורא הישראלי נחשף מעט מאוד למציאות ברצועה. ספר לנו על החיים בעזה.

ת. "כדי להבין את העזתים צריך להבין מה מכתיב את קצב החיים שלהם ביום יום; דברים בסיסיים שהחיים ברצועה מתנהלים סביבם. שום דבר לא נלקח כמובן מאליו, וזמינות החשמל מכתיבה את קצב החיים."

"בימים טובים החשמל זמין במשמרות של 8X8, שמונה שעות עם חשמל ושמונה שעות בלי חשמל. ישנה רוטציה לאורך השבוע: אם למשל ביום שני יש חשמל בין שש בבוקר לשתיים בצהרים, אז עד עשר בערב לא יהיה חשמל ומאותה שעה עד שש בבוקר יהיה. כך שיום אחד יש חשמל בבוקר ולמחרת לא יהיה חשמל בבוקר אלא אחר הצהרים. תחשוב על זה, חשמל זה מים חמים, מחשב, אימייל, עבודה, זה המון דברים. אז האנשים ברצועה חיים על פי קצב החשמל. אם החשמל מתחיל בשעה מסויימת אז אנשים עוזבים הכל והולכים הביתה או לעבודה. אם יש חשמל באמצע הלילה אז החנויות יפתחו באמצע הלילה כי אז יש חשמל."

"יש בעזה חברת חשמל אחת ותחת כוח מיושנת שעובדת על דיזל, מין גנרטור ענק. תחנה זו הופצצה ונהרסה במבצעים קודמים, אבל בצוק איתן לא הרסו אותה לחלוטין אלא הפציצו רק את אחד המיכלים העיקריים שלה. לקח שמונה חודשים בערך לשקם את המיכל ההרוס. תחנה זו מספקת כ-40% מהחשמל ברצועה אבל היא תלויה באספקת דלק סדירה. מאז עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון במצרים באמצע 2013 נסגרו כ-95% מהמנהרות בין עזה למצרים. בעקבות זאת פסקה האספקה הסדירה של דלק זול לרצועה והתלות בדלק הישראלי גברה. אבל הדלק הישראלי יקר מאוד, כפול ממחירו של הדלק המצרי, בין היתר בגלל המיסוי המשולש עליו – של ישראל, של הרשות הפלסטינית ושל חמאס. התוצאה היא שליטר דלק ישראלי ברצועה יכול להיות יקר יותר ממחירו בישראל עצמה, בעוד שרמת העוני ברצועה גבוהה הרבה יותר. בנוסף, הדלק הישראל מזוקק ונקי מאוד, כך שמצד אחד הוא טוב יותר למנוע אבל הוא נשרף מהר מאוד בהשוואה לדלק המצרי, שהוא אמנם מזוהם אבל נשרף לאט. אז לא רק שהצריכה יקרה פי שתיים, הדלק מתכלה במהירות אדירה. יוצא שרק מעטים יכולים להרשות לעצמם דלק בעזה. כדי לפצות על המחסור בדלק המוסדות החשובים והבניינים הגדולים מחזיקים גנרטורים משל עצמם. אבל שוב – רק מעטים מאוד יכולים להרשות לעצמם אנרגיה חשמלית בעזה."

"תחנת הכוח העזתית מספקת כ-40% מצריכת החשמל ברצועה, מצרים מספקת עוד כ-10%-15% באזור רפיח, אבל לאחרונה הקו הזה נפגע ולא היה חשמל ברפיח לזמן רב. אני לא יודע מה מצבו כעת. ישראל מספקת כ40%-50% מהצריכה, מה שנותן לה את הכוח 'להוריד את השאלטר'. ישנה בעיית תשלום, ומדי פעם נשמעים קולות בישראל הטוענים ש'אנחנו נותנים לעזה חשמל בחינם'. צריך להבין זאת: העזתים בעצם משתוקקים לעצמאות אנרגטית אבל הם פשוט לא יכולים."

"בצוק איתן קווי חשמל רבים נפגעו מהלחימה, מתנועת השריון הישראלי ומהחפירות של הצבא בחיפוש אחר המנהרות. זה הביא לפגיעה באספקת החשמל לרצועה למשך שבועות. חברת החשמל הישראלית אפילו תיקנה את התשתית הפגועה על גבול הרצועה כדי שלא להביא לניתוק מוחלט של החשמל מסיבות הומניטריות. בחודש הראשון לאחר צוק איתן זרם החשמל לא חזר למתכונת ה-8X8 אלא כ-3-5 שעות של חשמל בעיר עזה ואז כ-18 שעות בלי חשמל, וחוזר חלילה, עד שתיקנו את התשתית. כמובן שזה לא מדע מדויק – לפעמים החשמל מתנתק בחמש, לפעמים ברבע לחמש. תנסה לחיות ככה במשך שבוע אחד ואז אולי תצליח להתחיל להבין את החיים ברצועה. את הדברים הללו, הקטנים לכאורה, שמעצבים את החיים."

"נושא אחר שכולם מדברים עליו בעזה הוא תשלום המשכורות. רצועת עזה תלויה במשך שנים רבות בסיוע בין-לאומי ורבים מקרב תושביה פליטים, כך שאחוז האבטלה בה גבוה מאוד. המגזר הציבורי ואונר"א הם מעסיקים משמעותיים ביותר ברצועה. אחרי שהרשות הפלסטינית סולקה מעזה ב-2007, כ-70 אלף עובדיה הפכו למובטלים. אבל הרשות ברמאללה ממשיכה לשלם להם משכורת למרות שהם לא הולכים לעבודה, משום שהתורמים הגדולים של הרשות מחשיבים את חמאס לארגון טרור ולרשות יש אינטרס שאנשיה בעזה לא יילכו יותר לעבודה. מעבר לזה, יש לה אינטרס לפגוע במנגנוני המדינה של חמאס וביכולתו של הארגון לנהל את הרצועה."

"חמאס מצידה גייסה כארבעים אלף עובדים חדשים, כך שנוצר מצב שבמשך השנים שחלפו מאז ההפיכה של חמאס, במקומות עבודה רבים יש שני עובדים על תפקיד אחד: אחד יושב בבית ומקבל משכורת מהרשות הפלסטינית והשני הולך לעבודה ומקבל את משכורתו מחמאס. מאז שהודק הסגר המצרי בשלהי 2013 חמאס החלה לסבול מבעיות בתקציב וקיצצה את המשכורות בחצי. על כך נוסף הניתוק מאיראן כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה, שפגע גם הוא בזרימת הכספים לרצועה."

"ברצועה יש שתי קטגוריות של עובדים במגזר הציבורי: המגזר הבטחוני ועובדי מדינה רגילים. עד אביב 2014 עובדי המדינה הרגילים קיבלו חצי מהמשכורת ועובדי הביטחון קיבלו שכר מלא. חמאס הסכימה לחתום על הסכם האחדות עם הרשות הפלסטינית באפריל אותה שנה מתוך רצון לתת לממשלה ברמאללה לקחת אחריות על משבר המשכורות ברצועה. אולם האינטרסים של חמאס לא ייוצגו כיאות בממשלת האחדות, ובסוף מאי 2014 המשכורות של אנשי הרשות ברצועה שולמו אך לא המשכורות של אנשי חמאס. חמאס פירשה את הסכם האחדות כמחוייבות של הרשות לשלם את כלל המשכורות, אולם הרשות חשבה שאינה מחוייבת לשלם את משכורותיהם של עובדי המדינה שחמאס גייס ושחמאס מחוייב להשיב את אנשי הרשות לעבודה על חשבון אנשחי חמאס. המבוי הסתום נדחק החוצה בעקבות צוק איתן אבל כעת הוא צף מחדש אל פני השטח."

"באוקטובר 2014 קיבלו עובדי חמאס תשלום הומניטרי חד פעמי של 1200 דולר לעובד בעקבות הקמת מנגנון משותף לחמאס, הרשות, קטר, ישראל והאו"ם: קטר העבירה כסף מזומן לירדן, והאו"ם העבירו משם לישראל, בשיירה מאובטחת היטב, עד מחסום ארז ומשם לסניפי הדואר השונים ברחבי רצועת עזה. עובדי המדינה של חמאס ניגשו לשם כדי לאסוף את הכסף. מאז סוף 2014 המצב החמיר בעקבות הקפאת כספיה של הרשות, שהובילה לקיצוצים גם במשכורות ששילמה הרשות. גם כשישראל שחררה את הכספים היא ניכתה מהם חובות, כמו החוב הפלסטיני לחברת החשמל. בקיצור, מזה שנה וחצי עזתים רבים לא מקבלים את משכורותיהם המלאות, הנמוכות ממילא. המצב אבסורדי עד כדי כך גיחוך, אבל זה נותן לך מושג כלשהו על החיים ברצועה."

"הדבר השלישי שמגדיר את החיים ברצועת עזה הם ההגבלות על התנועה. מאז אוקטובר 2014 הגבול בין הרצועה לרפיח היה פתוח ימים ספורים בלבד, על פי רוב עבור נתינים זרים, סטודנטים עזתים שלומדים בחו"ל ומקרים הומניטריים. בצד הישראל, במעבר ארז, למרות שבסך הכל הגדילו את מספר האישורים, מתי מעט מקבלים את האישור הנכסף. בגדול ניתן לומר שמי שנולד ברצועת עזה בשנים האחרונות חי בתודעה שהוא כנראה לא יעזוב אות הרצועה כל חייו."

"הדבר המדהים הוא שלמרות הכל יש בעזה המוני אנשים שפשוט מנהלים את חייהם היומיומיים. יש שם עורכי דין, סטודנטים וסטודנטיות, אנשי עסקים, אומנים ואמניות. התדמית של עזה היא של ילדים יחפים ועניים המתגוללים בין שיירי הריסות הבתים, שהחיים שלהם בזבל ושהם נאבקים לשרוד יום נוסף. אבל כשפוגשים את האנשים בעזה מבינים שמדובר באנשים רגילים, שחיים חיים רגילים, שמתחתנים ועובדים ושיש להם שאיפות להצליח ולהתקדם כמו בכל מקום אחר בעולם. מגבלות התנועה הן טרגדיה גדולה, משום שהחברה העזתית היא מתקדמת ומודעת למתרחש בעולם הגדול. התסכול של העזתים מחוסר יכולתם לעזוב את הרצועה הוא אדיר ומזין בתורו את הפוליטיקה הרדיקלית."

דייגים בעזה (צילום מסך: יוטיוב)

 

ש. כמעט ולא שומעים על זה בישראל, אבל חמאס בעזה מתעממת באלימות עם גורמים סלפים.

ת. "במשך זמן רב חמאס ניסתה להכיל את הסלפים, להוציא חיכוכים מזדמנים, שבראשם הפשיטה של כוחות חמאס בשנת 2009 על מסגד אבן תימיה, שבמהלכה נהרגו למעלה מעשרים בני אדם. בחלקים שונים של הרצועה פועלות קבוצות סלפיות שונות. לכל אחת מהן יש היסטוריה והקשר משלה. קבוצות אחדות קשורות למשפחות פשע, אחרות מורכבות מפליטי חמאס אשר החשיבו את תנועת האם לליברלית מדי. קבוצות אלו זכו לרוח גבית משמעותית מאז עלייתה המטאורית של ה'מדינה האסלאמית'. לא הייתי מרחיק לכת ואומר שיש כיום סניף של דאע"ש בעזה, אבל אנשי הסלפיה הג'יהאדיה ברצועה עוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות האזוריות."

"אין בעזה ארגון מקביל ל'אנצאר בית אל-מקדס' אשר הכריזו על עצמם כ'מחוז סיני' של 'המדינה האסלאמית', אבל ישנם ארגונים שונים המזדהים עם המדינה האסלאמית ותומכים בה. סקר שנעשה בנובמבר האחרון ובחן את התמיכה ב'מדינה האסלאמית' בחברה הפלסטינית העלה שמיעוט קטן מהפלסטינים בגדה מזדהים עם דאע"ש בעוד שקרוב ל-80% הסתייגו מהארגון. בעזה מספר התומכים ב'מדינה האסלאמית' היה גבוה רק בקצת, בסביבות ה-15%, אבל עדיין הרוב המכריע התנגד ל'מדינה האסלאמית'."

"לאחרונה, בעקבות ההתדרדרות הכללית במצב הבטחוני ברצועה ובעיקר אחרי שמספר מטעני נפץ מאולתרים התפוצצו בסמוך למוסדות שלטוניים ברצועה, חמאס יצאה למבצע נגד הקבוצות הללו. זה התחיל בגל מעצרים של עשרות סלפים ברחבי הרצועה. עוד לפני כן החלה חמאס להפיץ תעמולת-נגד והשיקה מבצע למלחמה בקיצוניות על ידי הפצת מסרים של אסלאם מתון. זה אולי נשמע מצחיק שחמאס מפיצה אסלאם מתון, אבל כפי שניתן לראות, תמיד יש מישהו עוד יותר קיצוני. צריך לציין שלמרות הדתיות החמורה של חמאס, הם לא מנסים ליישם את חוקי השריעה ברצועה כמו שמנסים לעשות במקומות אחרים, באפגניסטאן, בסודאן וב'מדינה האסלאמית'. לפני כעשרה ימים פוצץ חמאס מסגד בדיר אל-בלח אשר היה מרכז סלפי ידוע. תחשוב לרגע מה המשמעות של זה שארגון דתי כחמאס מפוצץ מסגד עם ספרי קוראן. בשבוע הראשון של מאי התחמם המצב בעקבות סדרת פיצוצים בסמוך למטה הביטחון של חמאס. ארגון סלפי לקח את האחריות ונתן לחמאס אולטימטום של 72 שעות לשחרר את העצורים. בהמשך הופגז בסיס של חמאס בח'אן יונס במרגמות. בעבר אנשים חשבו שחמאס מנסה לפייס את הקיצונים, אבל עתה יצא המרצע מן השק. סביר להניח שחמאס ייצא למבצע רחב היקף נגד הסלפים."


 

ש. מה לגבי השמועות בנוגע להדר גולדין?

ת. "במהלך המלחמה ישראל טענה שמוחמד דף מת ואז התברר שהוא חי, וכך גם לגבי שלושת הנערים הישראלים בגדה. היה ברור לממסד הישראלי שהם נרצחו מיד ובכל זאת החליטו למשוך את זה במשך שבועות. לכן העזתים מפקפקים בהודעה הרשמית של ישראל שהדר גולדין מת בהתבסס על ממצאי החקירה. הם טוענים שלישראל אין את הכלים לדעת בוודאות שגולדין מת, ולכן הסברה המקובלת כעת בעזה היא שהוא חי. אולם אם זה אכן כך אפשר לשאול מדוע חמאס לא מפרסמת את זה ולא יוצאת עם זה בפומבי."

 

ש. האם יש לך איזושהי הערה לסיום?

ת. "בוא נביט באירוע הקיץ האחרון ואז במצבנו היום, כמעט שנה אחרי. הרי דבר לא השתנה. עזה הרוסה והאנשים מיואשים יותר. במה הועילה האופציה הצבאית? אני חושב שאין חלופה לפתרון פוליטי. זה לא אומר בהכרח הסכם עם חמאס, אבל כפי שזה נראה כיום ישראל ממילא מעדיפה לדבר עם חמאס במקום עם הרשות הפלסטינית. תחזוקתו של הפיצול הפנים-פלסטיני ואף העמקתו נראה כעת אינטרס ישראלי."