מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

ניתוח ופרשנות
23.08.2017 מאמר מאת רונית מרזן
מעלה המוגרבים, הכותל והר הבית (צילום: לילך אסף)
מעלה המוגרבים, הכותל והר הבית (צילום: לילך אסף)    

המגנומטר כגלאי רגשות

שלושה ערבים ישראלים מאום אל-פחם שקמו להגן על אל-אקצא הפכו את הצעירים המזרח-ירושלמים בן רגע מנפקדים לנוכחים. מחסום הפחד נשבר וה"בודדים" הפכו ל"המונים". מה מסביר את הכרוניקה של המשבר בהר הבית?

הצעירים המזרח ירושלמים, ילידי שנות ה-90׳ וה-2000, חשים שקופים כיתר הצעירים הפלסטינים. את זהותם הם מבקשים בארבעה מעגלי השתייכות: החמולתי, הפלסטיני, הערבי והישראלי.

גדר ההפרדה, המחסומים, האבטלה, העוני, האפליה, כניסת יהודים להתגורר בשכונות הערביות בירושלים, החיים תחת איום מתמיד לאבד את הזכות לתושבות קבע משום שחדר השינה נמצא בתחומי ירושלים והסלון מעבר לגבול, והתחרות עם הערבים המשכילים אזרחי ישראל על משרות בשוק העבודה במזרח ירושלים, כל אלה עיצבו חוויה מתמשכת של השפלה בקרב המזרח-ירושלמים, ובעיקר הצעירים שבהם.

בניה ובנותיה של מזרח ירושלים הפכו דחויים ובלתי רצויים בתוך ישראל ובתוך שטחי הרשות הפלסטינית. באין מגן, הסביר אחד מהם, רק "אללה נותר בצד שלנו". אובדן הכבוד, הבושה והייאוש גרמו לחלק מהצעירים הפלסטינים בכלל, ולמזרח-ירושלמים בפרט, לחפש כבוד בגן עדן, אצל אללה, היכן ש"לא בוכים, לא עצובים, לא שונאים, לא מקנאים, אין כאב ואין המתנה".

פיגועי הדקירה והדריסה, שהם בפועל מעשי התאבדות באמצעות שוטר, אמורים היו להסלים במכוון את המפגש עם השוטרים והחיילים הישראלים. כך יושג מוות בטוח והירואי שישחרר אותם מסבלות העולם הזה וינקום את מותם של בני המשפחה והחברים שהפכו לשהידים.

בחודש שעבר נפל דבר. ההחלטה הישראלית להציב אמצעי בידוק בכניסה להר הבית, בתגובה לרצח השוטרים הישראלים, הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

באופן אירוני, הירי על הר הבית והצבת המגנומטרים הביכו את המזרח ירושלמים, משום שסימנו אותם כמי שקצרה ידם מלהגן על אל-אקצא ועל המוראבטון והמוראבטאת שהורחקו מההר. חשיפת חולשה זו, והאיום לפגוע במקום היחיד בו הם מרגישים הפוגה וחופש מהכיבוש, הביאו לפריצת המחסומים. הם עוררו את הצורך להוכיח שהמזרח-ירושלמים מסוגלים להגן על עצמם, על האינטרסים שלהם ועל מסגד אל-אקצא.

ככל שהלך מפגן הסולידריות החברתית והתעצם הפכו ה"בודדים״ המזרח-ירושלמים ל״המונים״. עתה הגיע תורם להעביר את רגשות האשמה והבושה למי ששכחו את מחויבותם לתמוך במאבק השחרור הלאומי הפלסטיני, לדאוג לצרכיהם הרגשיים והחומריים ולתבוע מישראל את סיום הכיבוש. ירדן וההנהגות הפלסטיניות הבינו את המסר ונזעקו אל ההר, ולרגע אחד הפכו המזרח-ירושלמים מבנים של אף אחד לבנים של כולם.

המופתי, מי שאחראי על קביעת סדר היום הדתי בהר אך לא שותף בהחלטה על הצבת המגנומטרים, חש השפלה וכעס. במעשיה הייתה עלולה ישראל להביא להלאמת ההר על ידי אותם צעירים פלסטינים זועמים ולהפיכתו למעין כיכר שחרור לאומי. הוא מיהר להטות את הכף וקרא למתפללים שלא לעבור דרך אמצעי הבידוק. למעשה, הוא הרחיק את המחאה מרחבת אל-אקצא אל שער האריות, ובכך הבחין בין המרחב המקודש לבין ה"כיכר לשחרור לאומי".

אבו מאזן, שמזה זמן רב משלם מחיר אישי ולאומי יקר על התיאום הביטחוני עם ישראל, חש שישראל גדשה את הסאה. לו הייתה ההתקוממות הירושלמית מביאה לייסוד ״כיכר תחריר״ ברמאללה הוא היה משלם בכסאו. הנקמה על היהירות הישראלית וההתעלמות מיו"ר הרשות הפלסטינית לא איחרה לבוא; אבו מאזן החליט להכאיב לישראלים במקום שבו הם מכאיבים לו והוא הודיע על ביטול התיאום הביטחוני.

ההשפלה לא פסחה גם על המלך הירדני, צאצא של הנביא מוחמד והגורם האמון על ניהול אל-חרם א-שריף מתוקף הסכם השלום בין ירדן לבין ישראל (1994) וההסכם בין ירדן לבין הרשות הפלסטינית (2013). בהצבת המגנומטרים על ההר ושינוי הסטטוס-קוו פגעה ישראל בלגיטימציה הדתית של המלך ובאחריותו כלפי העולם הערבי והמוסלמי, בעוד המהומות עלולות היו לזלוג אל תוך שטחי הממלכה ולערער את יציבותה. סיפור המאבטח הישראלי אפשר למלך הירדני להשיב באותה מטבע של השפלה – מאבטח תמורת הסרת המגנומטרים מהר הבית.

גם הנהגת חמאס לא נותרה אדישה להתפתחויות. היה לה חשוב להוכיח כי למרות השינויים בשיח המאבק שלה היא ממשיכה לעמוד במחויבותה לשיח ההרואי הגברי, המתנוסס בשלטי החוצות מאז המלחמה בעזה ב-2014: "ירושלים ממתינה לגברים".

אלא שחמאס לא רק שנכשל במינוף ההתקוממות המזרח ירושלמית לצרכיו, אלא גרם להסטת תשומת הלב הבינלאומית מהמשבר הגדול בעזה. כך סייע הארגון לישראל, לרשות הפלסטינית ולחלק ממדינות ערב לקבע את התפיסה הבינלאומית שלו כארגון טרור, שיש לעשות הכול כדי להחלישו. כל המאמצים שהשקיע חמאס, החל מבחירתו של יחיא סנואר לראשות הלשכה המדינית של התנועה ברצועת עזה, דרך הפיוס עם מוחמד דחלאן וההסכמה לבניית אזור חיץ בגבול עם מצרים, וכלה בריסון הצבאי מול ישראל, כל אלה עלולים עתה לרדת לטמיון.

לאחר שנחל חמאס תבוסה במזרח ירושלים הוא מתכנס חזרה לרצועת עזה ובוחן אפיקים חדשים להוכחת דימויו הגברי-הירואי מבלי לשבור את הכלים, לא עם מחנה המדינות הסוני ובראשו מצרים, ולא עם ישראל. הוצאת המשלחת לאיראן נועדה לאותת למחנה המדינות הסוני שאם ימשיך להתעלם מחמאס יש לו תחליף שיעי.

פרסום הצעתה של הזרוע הצבאית ליצור ריק פוליטי וביטחוני ברצועת עזה, והאופציה להקים צבא לשחרור לאומי שיכלול את כל פלגי ההתנגדות, נועדו לאותת לישראל, למצרים ולרשות הפלסטינית שחמאס אינו מעוניין במלחמה. בלית ברירה, עם זאת, עלול הארגון להסיר את הרסן מעל פלגי ההתנגדות האחרים ולשוב אל המאבק המזוין.

המזרח-ירושלמים הציבו מראה גם בפני אינטלקטואלים חילונים, עיתונאים ופוליטיקאים ערבים ופלסטינים בישראל ומחוצה לה. אלה ראו בהתקוממות ההמונים, ולא בפיגועי הבודדים, מודל לחיקוי וקטליזטור לסיום הכיבוש, כתוצאה מהלחץ הפוליטי המקומי, האזורי והבינלאומי בו תהיה נתונה ישראל. אולם הירי של הצעירים מאום אל-פחם היה מצטרף לרשימת המפגעים הבודדים אלמלא ההחלטה הישראלית להציב את המגנומטרים מבלי לשתף את ירדן והווקף הפלסטיני בהחלטה.

רגשות ההשפלה, הכעס והנקמה על הכבוד שאבד, על השוליות, ההדרה והביטחון האישי והלאומי הירוד, התקבצו אל ההר והפכו את אינתיפאדת הבודדים לאינתיפאדה של המונים. עתה, מששבו ההמונים לבתיהם, נותרת השאלה לכמה זמן. האם נשכיל לנצל את פסק הזמן הזה כדי להקשיב באמת לצרכים הרגשיים, החומריים והלאומיים של הצעירים הפלסטינים?