הפורום לחשיבה אזורית

ניתוח ופרשנות
02.12.2018 ניתוח עומק מאת אלחנן מילר
מסע בחירות של חמאס ברמאללה 2007 (ויקיפדיה)
מסע בחירות של חמאס ברמאללה 2007 (ויקיפדיה)    

חמאס בצל תהפוכות האביב הערבי

חמאס לא הכירה בישראל ולא הניחה את נשקה. עם זאת, שלל גורמים חוללו בה תמורה: מתנועת אופוזיציה שדגלה רק במאבק מזוין, לתנועה הנלחמת בגורמים קיצוניים ומחפשת איחוד פנימי ופתרונות מדיניים פרגמטיים

תנועת ההתנגדות האסלאמית – חמאס – הוקמה בשלהי שנת 1987 על רקע תחילת תהליך הנורמליזציה בין ישראל לאש"ף בהנהגת יאסר ערפאת. כבר בסעיף 2 של אמנת הייסוד שלה, חמאס מגדירה את עצמה הזרוע הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים, ובאותה הנשימה – תנועה "פלסטינית ייחודית".

שניות זו, קרי הנאמנות לתנועה אידאולוגית על־לאומית, מצד אחד, והתפיסה שהיא תנועת שחרור לאומי, מצד אחר, מלווה את התנועה עד היום. להבדיל מאש"ף, שהחל משנות השמונים ראה בדיאלוג עם גורמים ישראליים מתונים, ומאוחר יותר במשא ומתן רשמי עם ממשלת ישראל, אמצעי חיוני להגשמת המטרות הפלסטיניות הלאומיות, חמאס דגלה רק במאבק מזוין ופעלה להכשיל את הסכמי אוסלו מאז חתימתם בספטמבר 1993.

את ההישג המדיני הראשון שלה קצרה חמאס (ועמה הארגונים הפלסטיניים החמושים האחרים) בנסיגה החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005. בעקבות ההתנתקות יכלה הנהגת התנועה לשכנע את הציבור הפלסטיני שבניגוד לדרך המשא ומתן של אש"ף – ש"שחרר" לכל היותר 40% משטחי הגדה המערבית (שטחים A ו־B) – המאבק המזוין הצליח לגרום לאחד מראשי הממשלה הנציים ביותר בישראל, אריאל שרון, לסגת באבחה אחת מהרצועה כולה ולפנות 8,600 מתנחלים. הישג זה תרם בוודאי לנצחון חמאס בבחירות הכלליות בינואר 2006.

ההישג המשמעותי השני של חמאס נרשם באוקטובר 2011, עם השלמת עסקת שליט. בזכות חטיפת החייל הישראלי גלעד שליט מגבול הרצועה ביוני 2006 והחזקתו בשבי בעזה כחמש שנים וחצי, הצליחה חמאס לממש עסקת חילופי שבויים מזהירה מבחינתה. בעסקה שוחררו 1,027 אסירים ביטחוניים, ובהם מאות אסירים שנשפטו למאסרי עולם על רצח ישראלים. כמה אישים בולטים בהנהגת התנועה כיום, כמו יחיא סנואר וחוסאם בדראן, שוחררו בעסקה הזאת.

 

האביב האסלאמי

גל המחאות בעולם הערבי, שהחל בתוניסיה בדצמבר 2010 וזכה לכינוי "האביב הערבי", השפיע על חמאס השפעה עמוקה. ההפגנות בעולם הערבי נתנו קול לתנועות עממיות – ובראשן האחים המוסלמים – תנועות שהושתקו ברבות מן המדינות בידי משטרים סמכותניים. ההנהגה המדינית של חמאס, שישבה בדמשק עם פרוץ ההפגנות בדרום סוריה במרץ 2011, נאלצה עד מהרה לנקוט עמדה כלפי משטר אסד, שנתן חסות לארגונים פלסטיניים לוחמניים, ובהם חמאס, החל משנות השבעים. הדיכוי האלים של המחאה בסוריה, שהובלה בידי הרוב המוסלמי־סוני במדינה, הביאה את ראש הלשכה המדינית של חמאס ח'אלד משעל להחליט לעזוב את סוריה בינואר 2012 ולעקור לקטר. נטישת הפטרון הסורי גררה גם נתק עם איראן, שסיפקה נשק ותמיכה כספית לחמאס.

את הפיצוי על ההתנערות מ"ציר ההתנגדות" הסורי־איראני קיבלה חמאס עד מהרה בחילופי השלטון שהתרחשו בזה אחר זה במדינות האביב הערבי. הפלתו של הנשיא זין אל־עאבדין בן עלי בתוניסיה הובילה באוקטובר 2011 לבחירות כלליות ולנצחון מוחץ של מפלגת א־נהדה בראשות ראשד גנושי, המזוהה עם האחים המוסלמים. במצרים הביאה התפטרותו של הנשיא חוסני מובארכ בפברואר 2011 (לאחר 16 חודשי משטר צבאי) לבחירות כלליות שבהן זכתה תנועת האחים המוסלמים. ביוני 2012 נבחר מוחמד מורסי לנשיא מצרים בבחירות החופשיות הראשונות שנערכו במדינה אי פעם. בבחירות הכלליות שנערכו במרוקו בנובמבר 2011 זכתה מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית במרב הקולות, וראש המפלגה עבד אל־אלה בנכיראן עמד בראש קואליציה של שלוש מפלגות. בלוב שלאחר עידן קדאפי זכתה מפלגת הצדק והפיתוח, שנוסדה בתחילת המהפכה, במקום השני בבחירות.

מנהיגי חמאס, שהיו מזוהים עד האביב הערבי עם ציר ההתנגדות הסורי־איראני, היו עתה אורחי כבוד בקהיר, בתוניס ובח'רטום. חמאס, שזכתה ברוב גדול בבחירות הדמוקרטיות שנערכו בשטחים הפלסטיניים בתחילת 2006, ראתה בעצמה את הסנונית המבשרת את חילופי השלטון האסלאמיים שיתרחשו מאוחר יותר במדינות ערב. אולם, כפי שציין ראש הלשכה המדינית ח'אלד משעל בנאום שנשא ב־2016, לחמאס הייתה גם התנגדות אנטי־אסלאמית ("הפיכת נגד" כלשונו) כפי שהייתה למשטרים האסלאמיסטיים החדשים האחרים לאחר ניצחונם.

חילופי השלטון החשובים ביותר בעקבות הגל האסלאמי התרחשו במצרים. ב־30 ביוני 2013 פרצו הפגנות ברחבי מצרים שדרשו מהנשיא מוחמד מורסי להתפטר בעקבות סדרה של שינויים חוקתיים שנויים במחלוקת שביקש להעביר. הצבא מסר למורסי אולטימטום של 48 שעות בטרם יישם "מפת דרכים" משלו עבור מצרים. כעבור יומיים הודח מורסי בידי קואליציה שכללה את הצבא, את האופוזיציה החילונית למשטרו ואת הכנסייה הקופטית. בתוניסיה הביסה מפלגת "נידאא תוניס" הליברלית והחילונית, הנתמכת בידי האיגודים המקצועיים, את מפלגת א־נהדה האסאלמיסטית בשלהי 2014. אל־באג'י קאיד א־סבסי, ששימש שר חוץ בממשלת בן עלי בשנות השמונים, היה לנשיא הראשון של תוניסיה שנבחר בבחירה ישירה.

האביב הערבי הראה אפוא לחמאס שתנועת האחים המוסלמים כשירה לשלוט במדינות ערב, ואילו "הפיכות הנגד" סימנו לה שממשלות אסלאמיות נאלצות להתמודד עם אופוזיציה של ממש מבית ומחוץ, ועם אתגרים מהותיים, אובייקטיביים, שאינם תלויים רק בשחקנים אחרים. בין שמדובר בהתנהגותם של האסלאמיסטים בשלטון (התנהגות לעומתית במצרים והתנהגות מכילה בתוניסיה), בין בצבא, שיחד עם מנגנוני "מדינת העומק" ביקש לשמר את כוחו, הרי שהניסוי האסלאמיסטי במדינות ערב היה קצר ימים.

המשטרים הערביים החדשים ניצלו את סלידת הציבור מהאסלאם הקיצוני המזוהה עם דאע"ש וזיהו את האסלאם הפוליטי שייצגו האחים המוסלמים עם הניהליזם הג'האדיסטי. בריאיון לעיתון הכוויתי א־שאהד באוקטובר 2018 הבטיח הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי שכל עוד הוא בשלטון לא יהיה לאחים המוסלמים תפקיד במצרים. "הכאוס שהנהיגו האחים המוסלמים הרסו מדינות ערביות רבות, כמו תימן ולוב", טען א־סיסי. "העם המצרי לא יקבל את חזרת האחים לשלטון משום שהאידאולוגיה שלהם בלתי מציאותית ומתנגשת עם החיים".

גם העיתונות הערבית הממוסדת יישרה קו עם המגמה הפוליטית החדשה שהשוותה בין דאע"ש לאחים המוסלמים. עיתונים שתמכו בהפיכה האסלאמיסטית ועודדו אותה הפכו עד מהרה את עורם והזהירו מפני סכנות האסלאם הפוליטי. "האחים המוסלמים ודאע"ש הם שני פנים של הקיצוניות בסיני", כתב ביוני 2018 העיתונאי המצרי מניר אדיב במאמר דעה בעיתון הפאן־ערבי אל־חיאת, היוצא לאור בלונדון. אדיב טען כי האחים המוסלמים הכינו את הקרקע לתמיכה ציבורית באחים המוסלמים בצפון סיני, ואף סייעו בגיוס פעילי דאע"ש. "תנועת האחים רואה בארגון דאע"ש גשר להגשמת מאווייה באמצעות הפצת אנרכיה בארץ. תנועת האחים יודעת שלא תוכל להגשים את מטרתה לחזור לשלטון אלא באמצעות אנרכיה", כתב.  

 

מסמך העקרונות החדש

הכישלון האסלאמי כפה על חמאס חשבון נפש, והביקורת העצמית של התנועה באה לידי ביטוי הן בנאומים פומביים של מנהיגי חמאס, הן בצעדי מדיניות. בניסיון לשמור על יחסים תקינים עם מדינות ערב גם בעידן הבתר־אסלאמי ניתק מסמך המדיניות החדש שפרסמה חמאס במאי 2017 את הקשר ההיסטורי של חמאס עם תנועת האחים המוסלמים. בניגוד לאמנת היסוד שלה משנת 1988, שציינה את הקשר של חמאס לאחים המוסלמים לא פחות משבע פעמים, המסמך החדש אינו מזכיר את האחים המוסלמים כלל.

"למדנו לקח ממה שקורה", הודה ח'אלד משעל בגילוי לב בנאום ב־2016. "לא כל הגורמים המשפיעים עלינו לרעה הם אובייקטיביים, חלקם נובע ממעשינו, ועלינו ללמוד את הלקחים". האסלאם הפוליטי, המשיך משעל, דבק בדמוקרטיה יותר ממתנגדיו "החילוניים". אולם המבחן האמיתי הוא אם תומכי האסלאם הפוליטי ימשיכו לסמוך על הקלפיות להכרעות פוליטיות גם במצבים קשים שבהם "רואים מדיניות של דחיקה לשוליים ואי־הכרה בלגיטימיות שלהם", ומנגד, "האם ימשיכו לשקוד על שותפות והסכמה אפילו כש[האסלאמיסטים] יהיו בעמדת הרוב? זהו האתגר".

לפרסום מסמך העקרונות התלווה קמפיין תקשורתי שנועד להציג את חמאס כתנועת שחרור לאומי ולהרחיקה מן השפה האנטישמית והאסלאמיסטית שאפיינה את מסמך היסוד שלה. "התעמקו במסמך שעל בסיסו נבחרנו לשלוט בשנת 2006 אם אתם באמת רוצים להבין את החזון הפוליטי של חמאס, לא באמנה שנכתבה לפני כמה עשורים ונשכחה מזמן", כתב בכיר התנועה אחמד יוסף במאמר דעה בעיתון הבריטי גרדיאן. לדבריו, נכונותה של חמאס לוותר על שלטונה המוחלט ב־2014 ולהצטרף לממשלת אחדות פלסטינית מעידה על הפרגמטיות של התנועה. "שפטו את חמאס על בסיס הצעדים שהיא נוקטת לטובת בני עמה. אל תסתמכו על מילים במסמך – האמנה – שנכתבו בתנאים שונים לחלוטין". במאמר אחר, טען יוסף שעל חמאס להתקרב ליהודי העולם ולנסות לשכנעם בצדקת דרכו.

הפרגמטיות הזו באה לידי ביטוי גם בדבריו של חסן יוסף, מבכירי חמאס בגדה המערבית. בריאיון לכותב שורות אלו ביולי 2015, יום לפני רצח משפחת דואבשה בכפר דומא בידי קיצונים יהודים, אמר יוסף כי אם תיסוג ישראל לקווי 1967 ותכיר בירושלים כבירת המדינה הפלסטינית, יניחו חמאס ושאר ארגוני ההתנגדות הפלסטינית את נשקם. "באסלאם ג'האד אינו מטרה אלא אמצעי לקראת מטרה", אמר לי יוסף. אם הכיבוש ישפר את התנהגותו כלפי בני עמנו ויכיר בזכויותנו, אף פלסטיני לא ירצה לראות טיפת דם נוספת".

בד בבד עם פרסום מסמך העקרונות החדש החלה חמאס לנהל מלחמת חורמה נגד גורמים אסלאמיים ג'האדיסטיים בתוך רצועת עזה. חמאס עשתה זאת הן מתוך רצון להרחיק את עצמה מהאסלאם הרדיקלי שבו נלחם צבא מצרים בצפון סיני, הן מתוך רצון לשמר את שליטתה בתוך רצועת עזה. ביולי 2015 פנה השיח' עצאם צאלח, מנהיג סלפי בעזה, בקריאה לחמאס להפסיק את גל המעצרים נגד אנשי תנועתו ולהשיב להם כלי נשק שהוחרמו. בשנת 2017 הודו תנועות סלפיות בעזה בשיגור רקטות לעבר ישראל כצעד נקמה נגד חמאס בעקבות מעצר של פעיליהם. גם את ניסיון החיסול של ראש מנגנון הבטחון ברצועת עזה האלוף תופיק אבו נעים באוקטובר 2017 ייחסו בישראל לתנועות ג'האדיסטיות ברצועה. ארגון דאע"ש בצפון סיני איים במפורש לפגוע בהנהגת חמאס, ואף שידר הוצאה להורג של פעיל חמאס מוסא אבו אלזמט.

הבידוד האזורי שאליו נקלעה חמאס, לצד הפגיעה הכלכלית הקשה שספג הארגון בעקבות הסגר הישראלי והשמדת מנהרות ההברחה בידי צבא מצרים, תרמו גם הם לגישה הפרגמטית שאימצה התנועה. בריאיון לעיתון הפלסטיני אל־קדס במאי 2017, הסביר סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס מוסא אבו-מרזוק שהמסמך החדש הוא ביטוי לאיחוד שורות פנימי בצל שקיעת הסוגיה הפלסטינית בשנות האביב הערבי:

אנו חווים מצב אזורי קשה ויוצא דופן, ומתקפה בין־לאומית על הסוגיה הפלסטינית. הסביבה שלנו ויתרה על הסוגיה המרכזית של עמנו, דבר שמחייב אותנו להתנגד לניסיונות לחסל את "הסוגיה". העם הפלסטיני – ומאחוריו האומה הערבית והאסלאמית – מסוגל להחיות את הסוגיה הפלסטינית ולכפות על הכיבוש להיכנע לדרישותיו הצודקות. מסמך התנועה יצא כדי להדגיש את אחריותה הלאומית [של חמאס] בהיותה תנועת שחרור לאומי בהשראה אסלאמית, וכדי להציג חזון פוליטי שיעגן שיתוף פעולה לאומי. אין עתיד לפרויקט הלאומי במצב של פיצול ופילוג פלסטיני. 

בריאיון לרשת BBC בעקבות פרסום מסמך העקרונות של חמאס טען ראש הלשכה המרכזית דאז ח'אלד משעל כי ההסכמה של חמאס, בסעיף 20 של המסמך החדש, להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 4 ביוני 1967 ובבירתה ירושלים היא "פרוגרמה משותפת עם שותפינו בזירה הפלסטינית". לדבריו, פשרה זו מצד חמאס תסייע לאיחוד השורות בזירה הפלסטינית, המסמך החדש מבטא את "התפתחות החשיבה הפוליטית של חמאס לאורך 30 השנים האחרונות, ובמיוחד בעשור האחרון", ומטרת ההסכמה הפנים־פלסטינית היא לפנות אל מדינות האזור ואל הגורמים הבין־לאומיים בקול אחד.

משעל המשיך וטען כי חמאס "מתונה, מייצגת את דרך האמצע ובעלת מצע מדיני. אנו פונים אל העולם בשפה פוליטית פתוחה". לדבריו, השפה שבה נוסחה אמנת הייסוד של חמאס הייתה "משוחררת", ואילו במסמך החדש נעשתה ברירת מילים מחודשת. הוא הדגיש כי האידאולוגיה של חמאס מתבססת אמנם על זו של האחים המוסלמים, אך חמאס היא "תנועת שחרור לאומי עצמאית". למעשה, גישה זו אינה חדשה בהנהגת התנועה. בריאיון ליומון האחים המוסלמים בירדן בשנת 2010 הדגיש ח'אלד משעל לקהל הבית שלו שהמאבק המזוין הוא אמצעי ולא מטרה, ונמנע במפורש מלהצהיר כי ב"שחרור" המיוחל של שטחים הוא מתכוון לכל שטחי המנדט, מן הירדן לים התיכון.  

בריאיון לכותב שורות אלו הודה איש הלשכה המדינית של חמאס חוסאם בדראן כי המצב הכלכלי הנואש ברצועת עזה, ובכלל זה האבטלה המגיעה ל־50%, תרם גם הוא להתגמשות המדינית של חמאס. בדראן, לשעבר ראש הזרוע הצבאית של חמאס בצפון השומרון והיום האחראי לקשר בין תנועתו לשאר הפלגים הפלסטינים, השווה את עמדת מפלגתו לזו של הימין האידאולוגי בישראל: שני הצדדים תובעים עקרונית את הארץ כולה, אך מוכנים להכיר במציאות ולהתפשר על פחות מכך.

 

סיכום

האביב הערבי הטיל את הזירה הפלסטינית למערבולת מדינית שהיא עדיין מתמודדת עמה. עליית כוחו של האסלאם הפוליטי לתקופה קצרה הפיחה בחמאס תקווה למציאת שותפויות אסטרטגיות חדשות. אולם ה"אביב האסלאמי" קצר הימים רמז גם כי מה שהיה הוא שיהיה: משטרו של הנשיא מורסי במצרים המשיך להגן על הסכם השלום עם ישראל ונלחם באסלאם הג'האדיסטי בצפון סיני, והמשטרים הדתיים במרוקו ובתוניסיה המשיכו להתייחס בחיוב לקהילות היהודיות במדינה ולשמור על יחסים תקינים עם מדינות המערב.

החלפת המשטרים האלה הותירה את חמאס בודדה כמעט בזירה הערבית, ונסיכות קטר היא בעלת־בריתה היחידה. השמדת מנהרות ההברחה ממצרים והמצור הכלכלי והמדיני שכפתה ישראל על רצועת עזה תרמו גם הם להגמשת הקו הלוחמני של חמאס ולניסיון נואש למצוא פתרונות פרגמטיים, לצד אי־ויתור על עקרונות היסוד המוצהרים. עמדתה המעודכנת של חמאס נועדה לרכך את יחס הקהילה הבין־לאומית כלפיה לנוכח שלוש הדרישות שניסחה הרביעיה הבין־לאומית לתהליך השלום (ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם) בעקבות ניצחונה של חמאס בבחירות בשנת 2006: הכרה בישראל, הכרה בהסכמים בין־לאומיים וזניחת המאבק המזוין.

לפי שעה הקהילה הבין־לאומית ממשיכה להחרים את חמאס כל עוד אינה מכירה בישראל ובהסכמים החתומים עמה. מניותיה של חמאס בשפל, כפי שהיו מניות אש"ף בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה. אז, בתחילת שנות התשעים, ידעה ישראל לנצל את חולשת אש"ף ולהביאו לשולחן המשא ומתן באוסלו. גם עתה צריכה ישראל לשקול ברצינות אם לא הגיע הזמן לקנות את מניות חמאס במחיר נמוך.