לאחר שהממשלה בחרה בהרחבת אגפה הימני, וראש הממשלה דחה את היוזמה הצרפתית לכינוס ועידת שלום, אפשר לקבוע כי מאז כישלון ועידת מדריד בשנת 1991 לא הייתה ישראל רחוקה יותר משלום עם הפלסטינים. לא זו בלבד שנעלמה התקווה, גם לא ברור מהיכן אפשר לשאוב אותה.
אולם מבט מחוץ לכותלי המבצר המקומי מגלה כי סכסוכים בעולם שהיו נראים בלתי-פתירים בעליל יושבו. ברואנדה, זירת רצח העם המזוויע של שנות ה-90', שוררת רגיעה, גם אם לא בכל המדינות השכנות שנגררו לשפיכות הדמים הנוראה. יוגוסלביה לשעבר נותרה מרוסקת, וההסדרים הפוליטיים בה ובבוסניה שבירים, אולם אזרחיהן אינם הורגים עוד זה את זה. גם בצפון אירלנד ובדרום אפריקה תמו סכסוכי העבר והתפנו זמן ומשאבים לטיפול בבעיות אחרות. אירופה, היבשת שבה עשרות מיליונים איבדו את חייהם לפני 70 שנה, הפכה למופת של יציבות, גם אם אתגר הפליטים הנוכחי חושף סדקים עמוקים.
במלים אחרות, תקווה תמיד קיימת, ותהליכי פתרונם של סכסוכים במקומות שונים בעולם יכולים להעניק השראה. אולם החשיבה והלמידה ההשוואתית, שהיא נשמת אפו של המדע, אינה רווחת בדרג המדיני. צוותי המו"מ של ישראל והפלסטינים היו יכולים ללמוד, למשל, מהאופן שבו שכנינו בקפריסין הגיעו ל"כמעט-הסכם" בשנת 2004 ואולי עוד יגיעו לפריצת דרך מדינית השנה. אפשר גם לבחון מה הכשיל את התהליך שם, שכלל משאל עם על ההסדר וציפיות גדולות, ואולי כך למנוע טעויות דומות אצלנו. דוגמה נוספת שעשויה לעניין מדינאים היא השיח הגובר סביב שאלת ההיתכנות של פתרון שתי-המדינות וחלופותיו, מסיפוח ועד לקונפדרציה. אפשר לבחון מדוע פתרון שתי המדינות התאים במקרה של צ'כוסולבקיה ומדוע הסדר פדראלי או קונפדרטיבי התאים לבלגיה, לבוסניה ולקנטונים של שוויץ.
הגישה ההשוואתית מאפשרת לפרוץ מעבר לשיח השחוק והמשתק של "ימין" מול "שמאל", משום שהיא מאפשרת דיון בדוגמאות שאינן חלק מהפוליטיקה הפנים-ישראלית. התשובה לשאלה האם וכיצד החוקה הבוסנית, שגובשה על בסיס הסכמי דייטון, מתפקדת או לא מתפקדת, אינה תלויה באג'נדה פרו-ישראלית או פרו-פלסטינית.
לקחים ממקומות שונים יכולים גם להדליק נורות אזהרה, למשל ביחס לאפשרות הישאבותן של מדינות נוספות לסכסוכים בלתי-פתירים. ההסלמה האחרונה בחבל נגורנו-קרבאך שבאזרבייג'אן עלולה להצית מחדש את האלימות בין אזרבייג'אן לבין ארמניה, אך מאיימת לגרור לסכסוך גם מדינות שכנות כמו תורכיה ואיראן, וכן שחקנים מערביים. גם התערבות צבאית בין-לאומית, כפי שארע במלחמות בבלקנים בשנות ה-90', יכולה לעמוד על הפרק. אף שישראל נתקלה עד כה, לכל היותר, בביקורת אירופית ולעתים אמריקאית, היא אינה חסינה מתגובות קשות וכואבות יותר.
מן העבר השני, גם הידע והנסיון שצברה ישראל על תהליכים שלא צלחו הוא בעל משמעות. הצעות והסדרים שהתבררו כלא רלוונטיים למציאות הישראלית-פלסטינית יכולים להיות רלוונטיים במקומות אחרים; בקרבאך, למשל, ביקשו להיעזר בהסדרי תנועה שונים שהוצעו כאן כדי לפתור את הקפאון במו"מ שם. גם חברה אזרחית נאבקת היא נכס, ובמקרה הישראלי היא הוכחה כבעלת השפעה חזקה על אימוץ הפרדיגמה של שתי מדינות לשני עמים ועל היציאה מלבנון. האיומים שהיא ניצבת בפניהם בישראל אינם ייחודיים, ואפשר לקיים תהליכי בחינה ולמידה הדדיים בין ישראל לבין מדינות כמו תורכיה, אזרבייג'אן והונגריה, שם מתקיימים תהליכים דומים.
השוואות מעוררות, מטבע הדברים, התנגדות. יש שיטענו כי המקרה הישראלי ייחודי. אחרים יתקשו להתמודד עם השוואות שמציירות את ישראל באורח לא מחמיא. אולם אפשר לדאוג להשוואה בין משתנים או סיטואציות דומות, כך שתהליך הלמידה והסקת המסקנות יהיה תקף. יתר על כן, היכרות עם סכסוכים אחרים מלמדת שגם תחושת הייחודיות אינה ייחודית.
ישראל תחת שלטון הימין הולכת ומסתגרת בתוך מבצרה, ודחיית היוזמה הצרפתית היא הביטוי האחרון לכך. אולם תהיה זו טעות להתעלם מהידע והניסיון שנצברו במקומות אחרים בעולם. השוואות בין סכסוכים מסוגלות לספק למתבוננת מבט טרי ורעיונות חדשים. הן גם עשויות להדליק נורות, שלא כולן בהכרח אדומות. אולי, לשם שינוי, תסכים ישראל לייצר סדק בקיר, שדרכו ייכנס קצת אור מהגויים.
ד"ר דליה שיינדלין היא עמיתת-מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, יועצת פוליטית בישראל ובחו"ל, ומרצה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב. מאמר זה מבוסס על נייר עמדה שפורסם מטעם מכון מיתווים
