חג הפסח מסמל את "היציאה מעבדות לחירות" בתרבות היהודית, ערך בעל משמעות עליונה לכל הדעות. אלא שמאז יציאת מצרים וקריעת ים סוף התהפכו היוצרות. החרבה שבה והפכה לים, אלפי ספינות משא ומלחמה עברו בו, והיהודים בארץ ישראל הפכו למשעבדיו של עם אחר.
כאן, במרחב שבין הים לנהר, היהודים הם האדונים והפלסטינים הם הנתונים לחסדיהם. זקיפים יהודים למהדרין, או לכל הפחות זקיפים הפועלים בשירות השלטון היהודי – שהרי ביניהם יש גם ערבים טובים – מווסתים את הזמן הפלסטיני, שולטים בכל שעה ובכל דקה, מגבילים את תנועתם של אנשים במרחב המבותר, מחזיקים גורלות בידיהם, פעם מהדקים את החנק ופעם מרפים. בין לבין יורה המח"ט בנער, השוטר בנערה, הקצין מכה באגרוף ואיש משמר הגבול בועט בחזקה בבטן, לרוב בלי שום סיבה מיוחדת למעט הרצון להפגין את כוחו של החזק על החלש. עשרות סרטונים שצולמו כלאחד יד ומסתובבים ברשת ממחישים את שגרת הכיבוש. המחסום הוא ביטוי מובהק של חירות מול עבדות; חירותו של הזקיף לנשל את הפלסטיני ממולדתו ומזכויותיו, ועבדותו של הפלסטיני הנתון באופן מוחלט לחסדיו של הזקיף.
יש הטוענים כי הזקיף, כמו הפלסטיני במחסום, כבול גם הוא לתפקידו ולמשימתו: למנוע את בריחתו של הזמן או המרחב הפלסטיני. גם אם הדבר נכון, הזקיף עדיין יכול להעביר את זמנו באין ספור פעולות: עיכוב אנשים וטרטורם, מניעת כניסתם, התעללות במי שלא נראה לו, איזוק חשודים, גערה בזקן שלא שמע את ההוראות או לא הבין אותן, תחקור אנשים שנראים חשודים, ועוד כיד הדמיון הרעה. הפלסטיני, לעומתו, אמור לספוג את כל זאת בכניעות, לא להגיב, לא לשדר אבק חמץ של התנגדות, פן יבולע לו וימצא את עצמו במעצר עם כתב אישום מוכן מראש ושופט צבאי שלא יהסס לחתום על ימי מעצר בנדיבות. זוהי שגרת יומם של באי המחסום מהכפר הפלסטיני, שחייהם חייבים לעבור את מסננת המחסום או להיעצר ולהסתיים שם.
בפסח הזה, כמו בכל ה"פסחים" מאז יוני 1967, האמרה "מעבדות לחירות" והשיח על חירות, חופש ואביב נשמעים משני צדי הכביש. הצד היהודי-ישראלי מציין את יציאת מצרים ואת החופש מנחת זרועו של פרעה וההתעמרות של זקיפיו, והצד הפלסטיני, שבע השפלות ויגון, משתוקק לאביב ולחירות מהכיבוש היהודי ומהתעמרות זקיפיו, שליחיה של מדינת ישראל. 49 שנים הן הרף עין בהיסטוריה היהודית, אולם הן נצח בעיני נמעניה של מנת הסבל היומית במחסומים.
המתהדרים ביציאה מעבדות לחופש הם אלה הכופים עבדות על הפלסטינים. החוגגים את ליל הסדר הערב ואת חג הפסח במהלך השבוע, השמחים בשמחתם של אבותיהם שיצאו ממצרים, הם אלה המשעבדים את המרחב הפלסטיני וכובשים את תושביו. השותפים לכיבוש ולשליטה משולים למי שבחר לחזור אל העבדות מצדה אחר, הנוגש והמפקיע. בימינו אין יתרו שיעניק להם מקל לקרוע בו את ים סוף, שממילא אינו בידיהם. ים אין, מקל אין, אך פלסטינים הכמהים לחירותם מעול הכיבוש היהודי והישראלי – יש ויש.
אסיים בברכת חג שמח לכולם. מי ייתן ובשנה הבאה יזכו הפלסטינים ליציאתם משבי הכיבוש.
