השלכות החלטתה של פלסטין לפנות לאו"ם

לאחר שישראל חסמה כל נתיב למו"מ, הפלסטינים פנו לאו"ם

השאיפה להסכם שלום כולל וצודק מאחדת את הפלסטינים. כפשרה הצענו שינויי גבול וחילופי שטחים ביחס של אחד לאחד (שווים בגודלם ובערכם), וחלוקה של ירושלים. אנו רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות משום שהן נבנו על אדמות שהושגו בדרך לא חוקית ב-1967. אנו מחזיקים בדעה שלפליטים יש זכות שיבה בלתי ניתנת לערעור. אלו עיקרי היסוד שעליהם מתבססת שאיפתנו הלאומית ושעבורם הוקרבו חייהם של בני אדם כה רבים. ויש נושאים אחרים, חשובים לא פחות: עשרות אלפי עצירים ואסירים פוליטיים מוחזקים בבתי הכלא של ישראל בתנאים לא אנושיים; המים ומשאבי הטבע שלנו נשלטים ומנוצלים בדרך לא שוויונית בידי ישראל; הסביבה שלנו נפגעת; הגישה לאדמותינו נשללת מאיתנו ואין ביכולתנו לבנות ולפתח את התשתיות שלנו או לשלוט על הגבולות שלנו; איננו יכולים לסחור בחופשיות משום שאיננו רשאים לקבוע את מדיניות הסחר ותעריפי המגן שלנו.

תודעתנו הלאומית כולה שזורה באילוצי הנושאים הללו ואנו מחויבים לתרגמם למציאות ולתוצאות קונקרטיות כדי להשיג מדינה. מסיבה זו, ולנוכח קשיים אלו, החזקנו מעמד. החלטיות זו הביאה לכינון חוק, להשלטת חוק וסדר, להבטחת ביטחון לנו ולישראלים. הקמנו מוסדות ציבור המתפקדים היטב, ויישמנו מערכות פיננסיות וממשל ציבורי שקופים. אנחנו מקיימים שותפויות יעילות של המגזר הפרטי והציבור. אולם לא נוכל להמשיך בכך ללא סיום הכיבוש. עלינו לספק תקווה חדשה לצעירים ולאפשר להם לממש את היכולות שלהם, בייחוד כשדור אחר דור של צעירים אלה גדלים בתוך הכיבוש או עדיין מתגוררים במחנות פליטים בפלסטין, בלבנון, בירדן ובסוריה. רוב הצעירים אינם רשאים לבקר בירושלים ומעולם לא ראו את העיר הקדושה על כנסיותיה ועל המסגדים המהוללים שבה, בייחוד כנסיית הקבר, מסגד אל אקצה ומסגד הסלע. רובם גם לא הריחו את הים של עזה, אף על פי שרק קילומטרים ספורים מפרידים בינם ובין חופיו.

טעינו בסברתנו שישראל רוצה בשלום שאנו רוצים. ישראל איננה רוצה שכנים בעלי יכולת, היא מעדיפה שכנים מוגבלים פיזית שארצם שסועה ונטולת גבולות. נוח לה להיות כובש, אפילו כאשר היא מכונה "כוח קולוניאלי". היא מתנחמת בכך שכוחה הצבאי העצום הוא רשת הביטחון הממשית האמיתית היחידה, ולכן הסכם שלום שישים קץ לסכסוך אינו דחוף; הסכם שלום דורש החלטות קשות ופשרות כואבות. ישראל רואה כי ניתן לחיות עם סכסוך מוגבל. היא חיה בנוחות עם השליטה המדוקדקת בעמנו ורכושנו, המחושבת בדיוק של שעון שוויצרי. מערכת של מחסומים צבאיים, היתרים ואישורי המעבר מסדירה את התנועה ממקום למקום בכל רחבי  הגדה המערבית. ירושלים חסומה בפני אנשי הגדה המערבית ועזה. רצועת עזה נבלעה בתוך עוצר "ביטחוני" מלא השולל כל גישה – ביבשה, בים ובאוויר – ומתעלם מן התנאים ההומניטריים הנוראים הנגרמים בשל הסגר המלא. הישראלים היו חסרי רחמים בחסימת כל משט בינלאומי במי הים התיכון שניסה לשבור את הסגר.

הפלסטינים האמינו שבתוך חמש שנים מיום החתימה על הסכם הביניים משנת 1995 ניתן יהיה להגיע להסכם שלום כולל השם קץ לסכסוך ומיישב את כל התביעות. במקום זאת  היו עיכובים רצופים בזה אחר זה. השלום חמקמק, בייחוד כאשר הבנייה בהתנחלויות נמשכת, לרבות בירושלים המזרחית. יתרה מזאת, ב-2002, ישראל, בצעד חד-צדדי, החלה בבניית חומת ההפרדה המתפתלת בכל רחבי הגדה המערבית, מבודדת את אותם אזורים מירושלים המזרחית ובה בעת מאפשרת דרכים עוקפות למתנחלים. ביולי 2004, בחוות דעת מייעצת בעניין החומה, בית הדין הבינלאומי לצדק הגיע למסקנה שהחומה והמתנחלים מפירים את החוק הבינלאומי. בית הדין הבינלאומי קרא לישראל לעצור את הבנייה ולפרקה, אולם ישראל לא נענתה לקריאה זו. כיום, בניית החומה כמעט הסתיימה והרבה ערים ועיירות פלסטיניות, כפרים ושכונות נותרו חצויות. ההתנחלויות והחומה עיוותו את צורתה של ארצנו והתעלמו מזכויותינו. ומה שחשוב עוד יותר, הן משקפות מדיניות ישראלית שיטתית ומכוונת שמטרתה לשנות לצמצם את הגודל ואיכות השטח הנתון למשא ומתן. נוסף על כך, לנסיגתה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה ב-2005 יכלו להיות תוצאות מוצלחות אם היא הייתה יוצאת לפועל ביחד עם מנהיגות פלסטינית. במקום זאת,  360 ק"מ ומיליון וחצי תושבים – 67% מהם פליטים – מצאו עצמם בבית כלא. כל זה מונע ומפחית את המשא ומתן.

אולם הפלסטינים אינם נרתעים מכך ומהתנאים הקשים בפועל. למעשה, מציאות זו מדרבנת  את הפלסטינים להתמיד במחויבותם הנחרצת ליישוב הסכסוך במשא ומתן. ואולם, המנהיגות איננה יכולה "לחכות לגודו". אפילו לחץ לטווח קצר ולוחות זמנים הנכפים מבחוץ על ידי ארצות הברית לא שינו את הנתיב של אף אחת מממשלות ישראל, יהיו אשר יהיו מאפייניהן הפוליטיים.  איננו  יכולים עוד להמשיך לחכות שישראל תגיע למסקנה שפתרון של שתי מדינות יועיל לשני הצדדים וישרת את האינטרסים ההדדיים. ישראל איננה חשה בדחיפות שהפלסטינים חשים; ישראל הרגילה את עצמה לחיות עם הסכסוך. היא מנהלת את הסכסוך באמצעות הפעלת כוח ובאמצעות חיפוש אחר כל הזדמנות לערער את האמון בפלסטינים ובמנהיגותם. ישראל חירשת ועיוורת למחאה. ככובש/קולוניאליסט, ישראל אדישה לכל הגינויים הבינלאומיים שהיא סופגת.  

מאחר שאנו מאמינים בצדקתנו ובזכותנו לחירות, למדינה עצמאית וריבונית, אנו פונים אל האו"ם. זוהי אחת מכמה אופציות, אך לעת עתה דומה שהיא הטובה ביותר. הפנייה לאו"ם מאפשרת לנו, לישראלים ולחברי בקהילייה הבינלאומית, ובייחוד לארצות הברית ולאיחוד האירופי, לעמוד במילתם: לסיים את הכיבוש ולמצוא פתרון שיביא לסיום הסכסוך ויבטיח יציבות לאזור כולו.

מה רע בשאיפתנו להמשיך הלאה ולשים קץ לסטטוס קוו? לפנייה לאו"ם והשגת הכרה עשויות להיות לא מעט יתרונות. כינון מדינה יוביל לשוויון בין פלסטין לישראל, וכך גם במישור הדיפלומטי; פלסטין תוכל להצטרף רשמית לקהילייה הבינלאומית, היא תרוויח מיחסים המבוססים על שוויון בריבונות ותיהנה מחסינות ריבונית. נוסף על כך, פלסטין תוכל  לשפר את יכולתה לשאת ולתת על ההתנחלויות, על זכות השיבה ועל ירושלים, שבה נהיה שווים, ולא עם החי תחת כיבוש.

 

An aspiration for a comprehensive and just peace agreement unites Palestinians. As a compromise, we have offered to alter the borders on a 1 to 1 basis (equal in size and value) and to share Jerusalem. We regard settlements as illegal because they are built on lands illegally acquired in 1967.  We maintain that the refugees have an unalienable right of return. These are the basic tenets on which our national aspiration rests and for which many lives have been lost.  Other issues of no less importance include the tens of thousands political detainees and prisoners who are incarcerated in Israeli prisons in less than humane conditions.  Our water and natural resources are controlled and utilized inequitably by Israel, our environment is harmed, we are denied access to our lands so we cannot build and develop our infrastructure, nor control our borders. We cannot trade freely because we cannot set our own customs and tariff policies.

Our entire national consciousness is woven within the confines of all of these issues and we maintain a steady commitment to translating them into reality and concrete results to achieve statehood.  For this reason and in the face of such adversity, we have persisted.  This determination has resulted in establishing rule of law; enforcing law and order, and maintaining security for ourselves and the Israelis.  We have established well functioning public institutions and applied transparent financial systems and public governance.  We have effective private-public partnerships. We cannot go further unless occupation ends. We must give new hope and allow our youth to realize their potential, especially since generation after generation of these youth have grown up with occupation, or are still living in refugee camps in Palestine, Lebanon, Jordan, and Syria.  The majority of our youth are prevented from visiting Jerusalem and have never seen the holy city including its glorious churches and mosques, notably the Church of the Holy Sepulcher and the Al-Aqsa/Dome of the Rock Mosque. Nor have the majority ever smelt the sea of Gaza even though its seashores lie but few kilometers away from them. 

We have been mistaken in our belief that Israel wanted the same peace we did.  Israel does not want an able neighbor, it would rather have a physically disabled whose land is divided and without borders. Is has grown comfortable with being an occupier, even, when dubbed as a colonial power. It lives with the comfort that its formidable military strength is the only true realistic safety net and a peace agreement to end the conflict is therefore not urgent; a peace agreement requires hard decisions and painful compromises.  Israel sees that a managed conflict is agreeable.  It lives at ease with the meticulously controlled movement of our people and goods, calculated with Swiss watch precision.  Its system of military check points, permits and passes synchronize movement from any West Bank locale to another. East Jerusalem is sealed off from West Bankers and Gazans.  The Gaza Strip is engulfed in a complete “security” closure denying land, sea or air access, ignoring the dire inhumane conditions caused by this full seizure—the Israelis have been ruthless in blocking each international flotilla in the Mediterranean waters that attempts to break it in. 

The Palestinians believed that a comprehensive peace agreement to end the conflict and settle all claims could have been reached within 5 years from the date of signing the Interim Agreement of 1995.  Instead, it has had consecutive setbacks. Peace has been elusive, especially as the settlement build-up continues, including East in Jerusalem. Further, in 2002, Israel, in a unilateral step, started the construction of the Separation Wall which snakes throughout the entire West Bank and isolates those areas from East Jerusalem while providing by-pass roads for settlers. In July 2004, the International Court of Justice (“ICJ”), in its Advisory Opinion on the Wall, concluded that the Wall and the settlements violate international law.  The ICJ urged Israel to halt its construction and dismantle it, but Israel did not heed the ICJ’s call.  Today, the Wall is nearly complete and many Palestinian towns, villages and neighborhoods are sliced in half. The settlements and the Wall disfigure our land and infringe our rights. More significantly, they reflect a deliberate and systematic Israeli policy to change and further limit the size and quality of land to be negotiated.  additionally, the Israeli unilateral withdrawal from the Gaza Strip in 2005 could have had a successful outcome if carried out with Palestinian leadership.  Instead 360 km² and 1.5 million inhabitants (67% are refugees) ended up in a huge prison. This hinders and curtails negotiations.

But the Palestinians are not deterred by these and other stark de facto realities. Indeed, it has spurred the Palestinians in their unwavering commitment to a negotiated settlement to our conflict. However, the leadership cannot continue ‘waiting for Godot’. Even short-term pressure and externally imposed deadlines by the US have not changed the track of any Israeli government, regardless of its political character. We can no longer wait for Israel to reach the conclusion that a two state solution benefits both sides and serves mutual interests. Israel does not feel the urgency that Palestinians feel; Israel has accustomed itself to live with the conflict.  It manages the conflict by use of force and by finding every occasion to discredit the Palestinians and their leadership.  Israel turns a deaf ear and a blind eye to protest.  As an occupier/colonialist, Israel and remains indifferent to all the international condemnation.

Because we believe in the justness of our cause and our right to enjoy a free, independent and sovereign state, we are going the United Nations.  It is one of several other options, but seems the best at the present time.  Going to the UN enables us, the Israelis and members of the international community, especially the United States and the European union to make good on their word: end occupation and reach a solution to the conflict where the entire region will enjoy stability and end of conflict.

What is wrong with our desire to moving forward and end our adverse status quo? Going to the UN and obtaining recognition would have several advantages.  Being a state would level the playing field between Palestine and Israel and on the diplomatic level; Palestine would be able to formally join the international community, it would benefit from relationships based on sovereign equality and would enjoy sovereign immunity.  additionally, Palestine would become better able to negotiate the settlements, the right of return, and  Jerusalem, where we would be an equal, rather than as an occupied people.

 


Dr. Hiba Husseini is Senior Legal Expert managing a major corporate and business law firm in Palestine known as Husseini & Husseini. She has been serving as Legal Advisor to the Palestinian Negotiations Team since 1994 and is the Head of the Legal Committee to the Final Status Negotiations. Dr. Husseini also serves on the boards of various non-profit organization and has written and published worldwide.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה

אולי יעניין אותך גם

Sorry, no posts matched your criteria.