השלכות החלטתה של פלסטין לפנות לאו"ם

הפניה הפלסטינית לאו"ם תסייע להתנעת המו"מ

החלטת המנהיגות הפלסטינית לפנות אל האו"ם בספטמבר האחרון יצרה אתגרים וסיכונים. ישראל מתייחסת לפנייה לאו"ם כאל יוזמה חד-צדדית המפירה את זכויותיה ואת ביטחונה, והכריזה כי פעולה זו, בדיוק כמו הפיוס בין חמאס לפתח, היא צעד שגוי שאינו מקדם את הסיכויים לשלום. ישראל אף הגדילה לעשות והכריזה שהדבר יביא להקפאה של העברת מיליוני דולרים ממסים שגבתה עבורנו, ואף איימה לבטל את יישום הסכמי הביניים החתומים, לרבות הפרוטוקול הכלכלי. בד בבד נשללו עוד זכויות של העצירים והאסירים הפלסטיניים באמצעות ביטול ביקורי המשפחות. הבנייה בהתנחלויות בירושלים המזרחית הואצה, וכך גם תפיסת הקרקעות, כאילו היה זה מירוץ נגד הזמן.
הסיכון הגדול ביותר לפלסטינים נובע מן העובדה שהפנייה אל האו"ם היא הצהרתית באופיה, ואין בה כדי לשנות את ה"עובדות בשטח". חברוּת באו"ם או הכרה במדינה הפלסטינית לא ימנעו מישראל להמשיך את שלטונה על השטח, וניתן לצפות שהיא תעדיף את מצב הפילוג בין הפלסטינים ותימנע מקריאה למשא ומתן עם "מדינת פלסטין".
הסיכון לישראל כרוך בהכלמת מדינות אירופה ובכך שתיראה כמי שמסרבת תמיד במדיניותה ובמעשיה להצעות הפלסטינים. אם תבודד את עצמה, היא עלולה להסתכן בערעור התמיכה הבין-לאומית בה; גם ידידתה הקרובה ביותר, ארצות הברית, מפצירה בה לחדש את השיחות. אם הימין הקיצוני בישראל ימשיך לשלוט בקבלת ההחלטות גם בקואליציה ממשלתית עתידית, ישראל תמצא את עצמה בבידוד הולך וגובר ו"האביב הערבי" אולי יגיע גם אל הפלסטינים. חשוב שישראל תזכור שאנו פונים אל האו"ם לא כדי לשלול את הלגיטימציה שלה, אלא כדי להשיג לגיטימציה לפלסטין.המהלך הפלסטיני באו"ם עורר זעם בארצות הברית. הנשיא אובמה הזהיר מפני צעדים המיועדים ל"בודד" את ישראל באו"ם. ארצות הברית תטיל וטו על קבלת פלסטין כחברה, כשם שעשתה זאת בעבר בכל הקשור להחלטות באו"ם בעניין פלסטין. אולם היא חותרת להימנע משימוש בזכות הוטו שלה: התמיכה הבין-לאומית במדינה פלסטינית גוברת, ארצות הברית נדחקת לפינה בתמיכתה בישראל, והטלת וטו תזיק למעמדו של הנשיא אובמה במזרח התיכון, העובר שינויים מהירים.
האיחוד האירופי, כמו ארצות הברית, מעדיף פתרון שיושג במשא ומתן ומנסה כעת לגבש עמדה משותפת עם הקוורטט כדי לחדשו. ייתכן שמטרת האיחוד היא לשכנע את ישראל לתת לפלסטינים תמריץ אמיתי כדי שיוותרו על החלטתם לפנות לאו"ם ויחזרו לשולחן המשא ומתן, אך עד כה הדבר לא קרה. מדינות אירופה בעצמן חלוקות ביחס לתמיכה במהלך הפלסטיני באו"ם.
הסכם הפיוס והפנייה אל האו"ם הם חלק בלתי נפרד ממשוואת הפיוס בין פתח לחמאס. חשוב לזכור כיצד ומדוע צבר חמאס כל כך הרבה כוח בשנים 2002–2005. חמאס עלתה כתנועה בעלת מצע אידיאולוגי כלכלי-חברתי מבטיח שקסם למספר גדול של פלסטינים, ובכללם צעירים רבים, ומשכה אוהדים רבים מקרב מתנגדי פתח ואש"ף. דומה שלקבוצות הללו נתן החמאס תקווה חדשה לסיום הכיבוש, לאחר שדרך המשא ומתן שאש"ף אימץ נכשלה שוב ושוב. פתח, מצידה, החליטה לקחת את גורלה בידה ולהתרחק מ"תהליך" שלום הנשלט על ידי ארצות הברית ומוכרע על ידי ענייניה של ישראל. הפנייה לאו"ם הצריכה אחדות לאומית.
המניע העיקרי של חמאס למהלך הפיוס נעוץ בשינויים האזוריים. לפני ה"אביב הערבי" חמאס ציפתה לכשלון תהליך השלום המובל בידי פתח ולהפיכתה, בעקבות זאת, לאלטרנטיבה הפלסטינית המעשית. הפיוס מראה כי חמאס מוטרדת: מוטרדת מן השינויים בסוריה, שפרשׂה על התנועה את חסותה, ולכן האחרונה מיהרה לחזק את קשריה עם מצרים; מוטרדת מהנסיגה בתמיכה של העזתים בתנועה; ומסוכסכת עם האחים המוסלמים. בפיוס מצאה חמאס משענת.
פתח וחמאס הסכימו לכונן ממשלה לאומית אחת המורכבת מטכנוקרטים, לקיים בחירות לאומיות לבית הנבחרים ולנשיאות, למזג את כוחות הביטחון ולאחדם תחת פיקוד אחד, לשחרר אסירים פוליטיים ולשקם את עזה. ישראל, הסרבנית הקבועה, גינתה את הפיוס. ההסכם הפתיע אותה: היא לא ציפתה לשינוי פוליטי בעל משמעות ולא ראתה את בואו. ראש הממשלה נתניהו אמר לנשיא הפלסטיני, עבאס, שעליו לבחור בינו לבין חמאס – כאילו זו אכן אופציה פלסטינית. ייתכן גם שישראל רואה בכך תבוסה, בייחוד לאור החלטתה של הממשלה המצרית החדשה לפתוח את מעבר רפיח ולשנות דה פקטו את העוצר שהטילה ישראל על מיליון וחצי בני אדם. ישראל יכלה לענות בדרך חיובית; במקום זאת היא הציבה שוב את אותם תנאים מוקדמים שהובילו את הפלסטינים לפנות לאו"ם מלכתחילה.
בעקבות נצחונה של חמאס בבחירות ב-2006 הטילה ממשלת ארה"ב חרם על הרשות הפלסטינית כולה. הקוורטט, בהנהגת ארה"ב עצמה, כפה מצדו תנאים על חמאס. במסמך הפיוס קיבל חמאס את התנאים האלה, אולם עד כה ארצות הברית שומרת על מרחק, נוקטת זהירות ונמנעת מעמדות בלתי הפיכות. הרבה עשוי להשתנות עתה, ועל ישראל לקבל החלטות קשות ולהעניק תמריצים לפלסטינים כדי לחדש את שיחות המשא ומתן. היוזמה לפנות לאו"ם והפיוס הלאומי מקדמים את הפלסטינים. עבור ישראל זהו בסיס למעורבות פרו-אקטיבית: היא יכולה לבחור לראות את חצי הכוס המלאה ולפתוח בפיוס עם הפלסטינים, כדי לשים קץ לשנים רבות של כיבוש.

 


                                                                                                                                                                                                            

The leadership decision to go to the UN in September  creates  challenges and risks. For Israel, a UN initiative is deemed a unilateral step that infringes Israeli rights and security. Israel has declared that this act, and the Hamas-Fatah reconciliation, are miscalculations that do not further the chances for peace.  It further declared that it will freeze the transfer of millions of dollars in customs duties it collects on our behalf at its borders.  It also threatened to cancel the application of the signed interim agreements including the Economic Protocol.  Already the deprivation of our detainees/prisoners of their rights by canceling family visits has intensified.  Settlement construction in East Jerusalem has also been rapidly accelerated and, as if there was a race against time, they are grabbing more land.

The greatest risk for the Palestinians, stems from the fact that going to the UN is declaratory in nature and it will not change ‘facts on the ground’; membership or recognition will not prevent Israel from continuing to maintain control over the land.  Despite Netanyahu’s strong rhetoric against the Palestinians going to the UN, Israel’s reaction cannot be forecast.  However,  it is predictable that Israel will prefer the status of divided Palestinians and will abstain from a call to negotiate with a “State of Palestine”.

For Israel, the risk lies in affronting the European states and being seen as an expensive and constant rejectionist in its policies and practices towards the Palestinians and their proposal.  Isolating itself, Israel could well start experiencing diminished international support. Even its closest friend, the United States, is urging Israel to resume negotiations. Should the Israeli extreme right wings continue to control Israeli decision-making in yet anther coalition government, Israel will find itself in greater isolation and the Arab Spring may catch up among Palestinians.  It is important that Israel is reminded that we are not going to the UN to delegitimize it, but to legitimize Palestine. 

 In the United States, the Palestinian decision to go the UN, has provoked a storm of indignation. President Barack Obama warned against steps that are designed to "isolate" Israel at the UN.  It is understood that the US would veto Palestinian membership—if one is to remember the American track record of vetoing UN resolutions regarding Palestine.  Yet, it must be also remembered that the US is desperate to avoid being put into a position of having to wield its veto. With growing international support for Palestinian statehood, even in Europe, international political commentators are saying that the US is looking increasingly isolated in its support for Israel and a veto would badly damage President Obama's credentials in a rapidly changing Middle East. 

The EU, like the US, prefers a negotiated solution and is currently trying to work out a joint position with the Quartet for the resumption of negotiations.  Their aim may be to persuade Israel to give the Palestinians a real incentive to set aside their decision to go to the UN and return to negotiations, but so far this has not happened. However, the countries of the EU, are  divided.  There seems to be three positions among the European countries: those who are for, against, or undecided.  To have a consensus among the EU either for or against the Palestinian decision is difficult to predict – as is the outcome.

Hamas-Fatah Agreement, Implications of a Unity Government

As for the the Hamas-Fatah relationship, the reconciliation agreement and going to the UN are part and parcel of the same equation.  It is important to remember how and why Hamas gained so much power between 2002 and 2005. Hamas emerged as a movement with a promising socio-economic and ideological program that appealed to a large number of Palestinians, including many youth, and attracted a large following from among the detractors of Fatah and the PLO.  For these two groups, Hamas seemed to give new hope to the end of occupation given that the negotiations path that the PLO had espoused had failed and failed again.

The reconciliation came unexpectedly.  For Fatah, they decided to take command of their future and move away from a peace “process” controlled by the US and dominated by Israeli concerns, so they needed to have national unity to go the UN. For Hamas, the key issue related to regional changes. Before the Arab Spring, they sat back watching Fatah falter. For them, if a peace process led by the PLO crumbled, they become the quick and viable Palestinian alternative. The reconciliation shows that Hamas is worried.  Alarmed about the changes in Syria—its patron, so Hamas was quick to reinforce its ties with Egypt. additionally, support for Hamas in Gaza has been on the decline and it is at odds with the Islamic Brotherhood, so it found a cushion in the reconciliation.

In their reconciliation, Fatah and Hamas agreed on establishing one national government composed of technocrats; holding national parliamentarian and presidential elections; merging and unifying security forces under one command; releasing  political prisoners; and the reconstruction of Gaza.

As everyone knows, Israel, the constant  rejectionist, condemned the reconciliation. The agreement caught Israel by surprise; it did not anticipate the significant political shift and did not see it coming.  The Israeli Prime Minister, Mr. Netanyahu, told the Palestinian President, Mr. Abbas to either choose between himself or Hamas—as if this were really a Palestinian option.  Israel may even regard it as a defeat, especially in light of the decision by the new Egyptian Government to open Rafah, its border with the Gaza Strip, changing a de facto Israeli seizure of 1.5 million human beings.  Israel could have responded positively; instead it set the same pre-conditions expressed in regard to the Palestinian decision to go to the UN.

For the United States, who does not look favourably at Hamas, the reconciliation poses challenges. One is reminded of the reaction back in 2006 following the election of Hamas when the US Government immediately boycotted the entire Palestinian Authority.  In response, at the time, the US-led Quartet imposed conditions on Hamas. In the reconciliation document, Hamas accepted these conditions. So far, however, the US is keeping a distance and acting with caution—avoiding irreversible positions.

   

Conclusion

Much could change, and Israel has to make tough decision and give incentives to the Palestinians to resume the negotiations. The initiative to go the United Nations and the national reconciliation carry the Palestinians forward.  It is a platform for proactive engagement; Israel can elect to see the glass half full and start its own reconciliation with the Palestinians to end years of occupation. 

  


 

Dr. Hiba Husseini is Senior Legal Expert managing a major corporate and business law firm in Palestine known as Husseini & Husseini. She has been serving as Legal Advisor to the Palestinian Negotiations Team since 1994 and is the Head of the Legal Committee to the Final Status Negotiations. Dr. Husseini also serves on the boards of various non-profit organization and has written and published worldwide.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה