במשך חמישים שנה התנגדה ארצות הברית למדיניותה של ישראל בשטחים שנכבשו בשנת 1967, בעיקר להתנחלויות, להרס הבתים ולהפקעת האדמות. אף שארצות הברית השתמשה בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון של האו"ם ומנעה גינוי של מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, פעלה וושינגטון על בסיס שיקולים אזוריים ובין־לאומיים ואינטרסים צבאיים וכלכליים במזרח התיכון, ולכל הפחות שאפה במידת־מה להשיג שלום ולסיים את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני על בסיס פתרון שתי מדינות, סיום הכיבוש ודחיית הטיפול בסוגית המרכזיות, ובראשן ירושלים, הפליטים, המים וזכות השיבה.
זו הייתה מטרתו של הנשיא קלינטון, בראש ובראשונה בשיחות בקמפ דייויד (2000) ובטאבה. כידוע, המטרה הזאת לא הושגה, אולם ארצות הברית הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית ובצורך לסיים את הכיבוש בשטחים.
לאחר ניצחונו של טראמפ בבחירות בארצות הברית ותחילת כהונתו בבית הלבן חנך הנשיא החדש את מדיניות החוץ שלו בהצהרת איבה לעם הפלסטיני. הוא דיכא את שאיפותיהם של הפלסטינים ואת תקוותיהם להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, והפנה עורף לחירות ולעצמאות שלמענן לוחם העם הפלסטיני למעלה משבעים שנה.
הצעד הראשון של מדיניות החוץ של טראמפ היה חתימה על החלטה ארורה, חסרת תקדים ובעלת השלכות עצומות על העתיד: העברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים. טראמפ הכריז שירושלים היא בירת ישראל והתכחש להיסטוריה האסלאמית, הערבית והפלסטינית בעיר. לו היה חוזר לספרי ההיסטוריה, הוא היה קורא בהם את קורותיהם של הח'ליפה עומר בן אל־ח'טאב, הח'ליפה עבד אל־מלכ בן מרואן, צלאח א־דין והסולטאן עבד אל־חמיד. לו היה קורא את סורת אל־אסראא' בקוראן, היה מוצא בה את הפסוק הראשון המצביע על הקשר הקדוש, הדתי והרוחני, של המוסלמים והפלסטינים לירושלים. היה עליו לבקר בשער שכם, שם היה מוצא את הזהות הפלסטינית, חרוטה בצבעי הדגל הפלסטיני, ואת מורשת ירושלים, בכעכיהָ, בדברי המתיקה שלה ובעיני ילדיה וילדותיה.
בשבועות האחרונים הודיע טראמפ על החלטתו לקצץ ולהפסיק את הסיוע האמריקאי לאונר"א, והכריז על רצונו לפרק את הסוכנות, משום שהיא מנציחה את הבעיה הפלסטינית במקום לפותרה. טראמפ אינו מבין מהי זכות השיבה במחשבה, בהיגיון, בזיכרון ובתרבות הפלסטיניים. הוא אינו מבין כי זכות השיבה מקודשת בעיני כל הפליטים הפלסטינים, ושהיא עוברת בירושה מדור לדור. הוא שכח כי אונר"א הוקמה מתוקף החלטה של עצרת האו"ם שכל חבריה הסכימו עליה.
נוסף על כך, בשבוע האחרון הודיעו טראמפ והצוות המלווה שלו לעניין הפלסטיני על סגירת משרד אש"ף בוושינגטון. טראמפ שכח כי אש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני בכל מקומות מושבו, וכי אש"ף הוא שחתם על הסכם אוסלו עם ישראל בשנת 1993 והכריז על ייסוד הרשות הפלסטינית על אדמת המולדת.
קיצוץ הסיוע לאונר"א רק יגדיל את סבלו של העם הפלסטיני במחנות הפליטים. ולמותר להזכיר כי מדיניות הפקעת הקרקעות המתמשכת של ישראל, הרחבת ההתנחלויות והרס בתים ומקומות יישוב פלסטיניים יולידו שנאה והתנגדות למדיניות הגזענית של ישראל כלפי הפלסטינים. סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון, קיצוץ הסיוע לפלסטינים, וההכרזה של מחלקת המדינה האמריקאית על הפסקת התוכניות ומיזמי הסיוע של USAID בשטחים הכבושים יובילו גם הם להגברת הסבל והנחשלות של העם הפלסטיני, בתחומי החברה, הכלכלה, החינוך והבריאות, ויגבירו שנאה ומרד בשטח.
כך או אחרת, האסטרטגיה שאימצו העם הפלסטיני וההנהגה הפלסטינית, המיוצגת על ידי הנשיא מחמוד עבאס, היינו השגת שלום צודק וכולל על בסיס פתרון שתי המדינות ואימוץ המאבק העממי כיסוד לסיום הכיבוש, היא עדיין המכנה המשותף לרצונותיהם של רוב הציבור הישראלי ורוב הציבור הפלסטיני השואפים לשלום בין העמים.
אולם, המדיניות האמריקאית כלפי העם הפלסטיני, יסודותיו ומוסדותיו היא אות אזהרה לאסטרטגיה הזאת. אם ארצות הברית והנשיא טראמפ ימשיכו בעוינותם כלפי העם הפלסטיני, יאמצו תושבי השטחים הכבושים אסטרטגיה חלופית לשלום, וההנהגה הפלסטינית תשקול ברצינות להכריז באופן רשמי על חוסר התוחלת במשא ומתן עם ישראל. העניין עלול להגיע עד כדי הודעה של הרשות הפלסטינית וההנהגה הפלסטינית שהן מסירות מעצמן כל אחריות לנעשה בשטחים הפלסטיניים הכבושים, והמדינה הכובשת תיאלץ לקבל אחריות מלאה לאזור הכבוש בכל ההיבטים – הכלכלה, החברה, החינוך, הבריאות והתשתיות. האחריות לשלושה וחצי מיליון פלסטינים בשטחים הכבושים תיפול כולה על כתפיה של ישראל.
מבמה זו ברצוני להעביר מסר אל העם הישראלי ואל מנהיגיו. חובה עליכם לשוב אל שולחן המשא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית. הניחו בצד את התכניות הכושלות, ובראשן את "עסקת המאה", שתיתקל בהתנגדות קשה מהעם הפלסטיני. טוב תעשה ישראל אם תתנגד למדיניות האמריקאית כלפי הפלסטינים בעוד מועד. כפי שהזהירו גם מומחי צבא בישראל, מדיניות זו תוביל לתסכול ולייאוש ותוליד שנאה רבה עוד יותר לישראל.
ד"ר עלי אל־אעור הוא חוקר פלסטיני מהאוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר פורסם בערבית באתר הפלסטיני דוניא אל־וטן ובסוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית מען.
