מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.05.2012

"האביב הישראלי" מזווית ישראלית

בניגוד לדעות רבות המופצות בישראל, ה"אביב הערבי" מסייע להשגת יציבות באזור

מהן ההשלכות של "האביב הערבי" על ישראל? בישראל יש מי שמביטים על התסיסה הפוליטית המתרחשת על סף ביתם, וחושבים לעצמם שכאשר "הערבים" טרודים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ה"חזית" הישראלית-ערבית ובפרט הישראלית-פלסטינית, שקטה.

בה בעת, ישראלים אחרים, ובהם מומחים למזרח התיכון, מביעים חשש בשל מה שהם רואים כעליית האסלאם הפוליטי במדינות האזור. הם גם מודאגים מכך שלאור המכשולים העצומים העומדים בפני המשטרים החדשים במדינות הערביות , הם עלולים לראות בישראל "שעיר לעזאזל" ולנהוג בעוינות כלפיה.

שתי הגישות האלה הן בעייתיות.

הגישה הראשונה היא צינית מאוד, משום שהמפגינים שיצאו לרחובות כדי למחות נגד שלטון רודני ולקרוא לכינון דמוקרטיה במדינות הערביות (והלא-ערביות) ראויים למלוא התמיכה מצד "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". בנוסף, האכזריות של חלק מן המשטרים הערביים, שהגיבו לדרישות צודקות אלו בדיכוי מסיבי ובמעשי זוועה, אינה יכולה להיות מוצדקת בשום תנאי.

אך גישה זו גם שגויה מבחינה היסטורית. בחינה של יחסי ישראל עם שכניה מראה בבירור כי מצבה של ישראל היה טוב כאשר שכניה היו יציבים, ואילו חוסר-יציבות בסביבתה הקרובה – במצרים, סוריה וירדן בתקופות מוקדמות יותר, ובלבנון ובקרב הפלסטינים בעשורים האחרונים –  היה מתכון לסכסוך. המסקנה מכך היא כי האינטרס של ישראל במזרח התיכון הוא כינונו של סדר אזורי יציב של מדינות ריבוניות עם גבולות מוגדרים וברורים הזוכים ללגיטימציה בינלאומית, כאשר למדינות אלו עצמן אין שאיפות טריטוריאלית ותיאבון להרפתקאות על-מנת לממשן.

אבל גם הגישה השנייה, ולפיה כי "האביב הערבי" הוא, למעשה, התעוררות מחודשת של האסלאם, ושהדבר עלול לסכן את ישראל כאשר המשטרים הערביים החדשים יתגבשו, היא מוגזמת. ראשית, הממשלות החדשות במדינות הערביות יהיו ממשלות נבחרות באופן דמוקרטי ועל כן ייהנו מלגיטימיות. לכן, כל הסכם שישראל תשיג עם ממשלות אלו יהיה אף הוא לגיטימי, והכוונה גם להסכמים שהושגו עם המשטרים הקודמים (כגון הסכם השלום עם מצרים), ואשר, כך יש לקוות, יכובדו גם על ידי הממשלות החדשות.

אבל הסיבה העיקרית לאופטימיות (זהירה) היא כי עד כה "האביב הערבי" - למרות שמו - התרחש בתוך המדינות הערביות עצמן.  אכן, כאשר מתבוננים מקרוב על התסיסה במדינות הערביות רואים כי המדובר בראש ובראשונה במאבקים הניטשים כדי לקבוע מי ישלוט במדינות אלו וכיצד, ולא במאבקים הנטושים על עצם קיומן של המדינות, המטילים ספק בגבולותיהן, או מבקשים לבטלן כליל כדי לממש חזון ערטילאי זה או אחר. יתר על כן, פרט ליוצאים מן הכלל מעטים (בחריין וצפון-לבנון), הייתה עד כה גלישה מעטה של אלימות ממדינה אחת לאחרת. מבחינה היסטורית, זהו מצב שונה מאוד מזה שהיה קיים בשנות ה-40 ה-50  וה-60 של המאה הקודמת, כאשר המדינות הערביות לא רק חוו הפיכות ומהפכות, אלא גם עצם הקיום ה"נפרד" שלהן הוצב בסימן שאלה, עם השלכות קשות על השלום והיציבות המזרח התיכון, כולל על היחסים בין ישראל לשכניה.

כאשר נשאל מה דעתו על המהפכה הצרפתית, ענה צ'ו אן-לאי, ראש הממשלה הראשון של סין העממית, כי "מוקדם לומר". אכן, קשה לומר כיצד המשברים, המרידות והמהפכות שמתרחשים במדינות כמו תוניסיה, מצרים, לוב, סוריה, תימן, בחריין יסתיימו, ואם מדינות אחרות באזור, שעד כה היו יציבות יחסית, יחוו אירועים דומים, או שונים לגמרי. אבל כאשר מתבוננים ב"אביב הערבי" עד כה, ובמיוחד מנקודת מבט היסטורית - ולא היסטרית - יש כמה סיבות לאופטימיות, גם בישראל.

מאמרים נוספים