מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
25.12.2011

"הרפובליקה השנייה" בישראל ובטורקיה

הדימיון בין האליטות הפוליטיות בישראל ובטורקיה מעורר מחשבה

בישראל ובטורקיה מתחוללים תהליכים דומים בשנים האחרונות. בטורקיה שולטת כבר עשר שנים מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) שהיא מפלגה דתית מתונה יחסית, משהו בסגנון ש"ס שלנו. בישראל השלטון הוא לכאורה של מפלגה חילונית – הליכוד – אולם גם היא בשנים האחרונות הפכה למפלגה דתית מתונה, מין ערב רב של אוהדי בית"ר המסורתיים, מתנחלים מחבורת פייגלין ואלקינים למיניהם (ויסלחו לי כל הח"כים הסֶמִי-דתייים האחרים בליכוד ששמותיהם נשכחו ממני כרגע). בשלב זה הימין הרביזיוניסטי החילוני הוא שולי, וביבי נתניהו הוא דמות ייצוגית שאין לה השפעה של ממש על הכיוון הגדול של התהליכים.

בשתי המדינות הכוח המוביל החדש איננו רק דתי אלא גם לאומני. כמו הליכוד, גם ה-AKP מרבה בדברי רהב על השליחות ההיסטורית של העם, על ייחודו, על אי הצדק שסבל לאורך ההיסטוריה, על השנאה של עמי העולם אליו ועל צדקת הדרך הלאומית שלו. וגם הליכוד, כמו מקבילתו הטורקית, עסוק, לצד הרהב הלאומני, בפירוק המערך הפוליטי הקודם. במונחים השאולים מהפוליטיקה הצרפתית, בשתי המדינות מחליפים את "הרפובליקה הראשונה" ב"רפובליקה השנייה".

אלא שהאליטות החדשות שעלו לשלטון בשתי המדינות בשנים האחרונות פועלות במרץ לשינוי התשתית הדמוקרטית שנוצרה על ידי מייסדי המדינה. הן בישראל והן בטורקיה בחרה האליטה השלטונית החדשה להשתית את הרפובליקות החדשות על הפרת האיזון בין הרשויות, אולם יש הבדלים משמעותיים בדרך שבה בחרה כל אחת מהן לעשות זאת.

בטורקיה הבעיה המרכזית הייתה העוצמה הגדולה במיוחד של הצבא, שנתפס כרשות נפרדת וראה את תפקידו כהגנה בכל מחיר על עקרונותיה של הרפובליקה הראשונה. בסדרה של מהלכים מבריקים הצליחה מפלגת השלטון לעקרו ולדחוק אותו לשוליים ככוח פוליטי. היום הצבא כבר אינו יכול להתערב בפוליטיקה, ולאט לאט מתברר שלמהלך הזה יש מחיר גם בזירת המאבק נגד המחתרת הכורדית במזרח. בישראל, לעומת זאת, הצבא לא היווה סיכון מיוחד. על אף שחלק גדול ממפקדי הצבא הישראלי היו קשורים לפוליטיקה המקומית, הם נזהרו מלערב את הצבא בהחלטות המדיניות הגדולות ושמרו על עצמאות ועל ניטרליות. לפיכך האליטה השלטונית החדשה לא נגעה בצבא, למעט ניסיונות למנות את "אנשי שלומנו" לתפקיד הרמטכ"ל.

אולם בשתי המדינות החליטו האליטות החדשות לשבור את האיזון עם שתי רשויות אחרות – המערכת המשפטית והתקשורת – ולכפוף אותן לרשות המבצעת. בטורקיה פעל ארדואן בנחישות – עיתונאים שגילו יוזמה ונכונות לבקר את השלטון נעצרו. חלקם הואשמו בחתרנות ואחרים הועמדו למשפט על עבירות אחרות. כלי תקשורת עצמאיים מדי נאלצו לשלם שומות מס ענקיות או להבטיח שקט תעשייתי. בישראל הניסיון היה פחות אלים, אולם גם כאן ניסה המשטר להשתיק עיתונאים עצמאיים מדי. עיתונאים כמו רביב דרוקר, שביקרו את הממשלה בחוצפה רבה מדי, הוזהרו, ולערוץ 10 הובהר שהממשלה תניח לו להיסגר אם ימשיך בביקורתו. לצד זה דואג המשטר למנות את אנשי שלומו לתפקידי מפתח ולייסד ערוצי תקשורת משלו שיגנו עליו מפני ביקורת ציבורית.

לבסוף, בשתי המדינות הוחלט לטפל ברשות השופטת. הצעדים שנעשו בישראל בעניין הזה בתקופה האחרונה – למשל חוק גרוניס, הניסיון לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים, וחוק לשכת עורכי הדין – בוטים יותר ופחות מתוחכמים ממה שנעשה בטורקיה, אבל גם שם נעשו מהלכים דומים, החל בתיקון החוקה שהפקיעה סמכויות מסוימות מידי בתי המשפט, ועד החלפת הפרקליטים והתובעים האזוריים כדי שייצגו את מדיניות הממשלה.

התוצאה איננה ניכרת לעין מיד, ולכן גם איננה מדאיגה את הציבור יותר מדי. קשה לראות מדוע שינוי מזערי במאזן של ועדה מסוימת, או בחירת שופט, או סגירת כלי תקשורת ביקורתי, היא עניין כה דרמטי. אולם התוצאות לא יאחרו לבוא. אם התהליך לא ייעצר, הן בטורקיה והן בישראל תבוא לעולם "רפובליקה שנייה" שתהיה דתית-לאומנית יותר ודמוקרטית הרבה פחות מקודמתה.

מאמרים נוספים