המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
08.04.2014

אביב ערבי הגיע - פסחא בא

אלפי קופטים מצרים, המבקרים בישראל לרגל חג הפסחא, קוראים במעשיהם תגר על הביקורת של הממסד הכנסייתי הקופטי והשיח הציבורי במצרים על הנורמליזציה עם ישראל. השחיקה בפוליטיזציה של היחסים עם ישראל ושיתוף הפעולה עמה, בקרב נוצרים ומוסלמים במזרח התיכון, היא עדות נוספת למורכבותם ולפיתוליהם של האירועים ההיסטוריים העוברים על מצרים ועל העולם הערבי.

ההסרה ההדרגתית של מחיצות וגבולות פיזיים בין מיעוטים במדינות ערב השונות נחשבת לאחת מהשלכותיו של ה"אביב הערבי". מקרה מיוחד הנופל אולי לקטגוריה הזו היא נוכחותם ההולכת וגוברת של עולי הרגל הקופטים לאתרים הקדושים לנצרות בירושלים. לקראת חג הפסחא המתקרב החלה התקשורת המצרית, כבכל שנה מאז ינואר 2011, לבחוש בשאלה האם מתיישבים הביקורים בירושלים עם המדיניות הערבית כלפי ישראל. במאמר זה אבחן את משמעויותיו של המקרה המיוחד הזה.

מנהג העלייה לרגל אשר התקיים במשך מאות שנים, בדרך כלל סביב חג הפסחא, היה לאחד ממקורות הגאווה של הכנסייה הקופטית. העליה לרגל הקופטית, אשר התבססה על סיפור בריחתם של מרים, יוסף והרך הנולד ישוע למצרים מפני גזירת המלך הורדוס המתוארת בברית החדשה, סימלה את הקשר המיוחד שבין הכנסייה במצרים ובין ארץ הקודש הסמוכה. כאחת העדות הנוצריות הקטנות בירושלים מחזיקה הכנסייה הקופטית בנכסים צנועים בכנסיית הקבר, ביניהם קפלת בור המים של הלנה הקדושה וקפלת המלאך ליד קברו של ישו, אשר נעשו למוקדי ביקור סנטימנטליים עבור עולי הרגל במשך דורות. אולם לאחר מלחמת ששת הימים והחלת הריבונות הישראלית בעיר העתיקה בירושלים נפסק מנהג זה כמעט באחת ומאז לא חודש, גם לא לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים.

על פי עמדתה הרשמית של הכנסייה הקופטית, חבריה, לבד מהיותם נוצרים, רואים עצמם גם כערבים ומצרים פטריוטים, ועל כן לא יבקרו בעיר הקודש כל זמן שזו נמצאת תחת כיבוש ישראלי. ביקור כזה עשוי להיחשב למה שהפך למושג מפתח ביחסי ישראל ומדינות ערב – נורמליזציה (תַטְבִּיע), דהיינו: כינון יחסים "נורמליים" עם מדינת ישראל וקבלה בפועל של קיומה כישות ריבונית בשטח פלסטין הכבושה. גישה זו אף זכתה לגושפנקה הלכתית מפי האפיפיור הקופטי המנוח שַנוּדַה השלישי, אשר פסק בשנת 1981 כי העלייה לרגל לירושלים תיעשה רק אל ירושלים משוחררת "יד ביד עם אחינו המוסלמים". בכך התייצב שנודה, גם מתוך שיקולי שלום בית, לימין שכניו המוסלמים במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל, אשר חדלו אף הם לבקר במסגד אל-אקצא ובכיפת הסלע לאחר 1967.

בנוסף לטענת הסולידריות הערבית טענה גם הכנסייה הקופטית כי לא ניתן לבקר בירושלים כל זמן שהמתחם הקופטי ההיסטורי בעיר גזול מהם. בכך התכוונה הכנסיה לפשיטה של משטרת ישראל בערב חג הפסחא של שנת 1970 על הנכסים הקופטים במתחם "דיר א-סולטאן" שעל גג כנסיית הקבר, אשר במסגרתה החליפו השוטרים את המנעולים בפטריארכיה הקופטית והעבירו את המפתחות לשכניהם – הנזירים מהכנסייה האתיופית. מעשה זה, אשר הפר את הסטטוס קוו המקודש זה דורות רבים בכנסיית הקבר, נתפס אז כמעשה בריונות אשר נועד לגזול את כבשת הרש של העדה הקטנה בגין השתייכותה למדינת האויב מצרים. העברת המפתחות דווקא אל הנזירים האתיופים, לאור היחסים המורכבים בין שתי הכנסיות ולאור היריבות משכבר הימים על מתחם "דיר א-סולטאן", נתפס כמעשה ציני שכל תכליתו הייתה לגזור קופון דיפלומטי ביחסי ישראל עם אתיופיה של היילה סלאסי על חשבון הכנסייה הקופטית.

הסכם השלום עם מצרים, כמו גם דיונים חוזרים ונשנים בבית המשפט העליון של ישראל, לא שינו עד היום את המצב. בשנת 2001, בתגובה לקריאתו של הפוסק המצרי השיח' טנטאוי למוסלמים לבקר במסגד אל-אקצא בירושלים, הזהיר האפיפיור שנודה את קהילתו כי "קופטים המבקרים בירושלים מחלישים את עמדת הכנסייה בנושא דיר א-סולטאן". והנה, מסתבר שכוח המשיכה של ירושלים יכול לכל הטיעונים המשכנעים, שכן האיסור על העלייה לרגל לירושלים היה לגזירה לא פופולרית בקרב הקופטים, בלשון המעטה. מעטים המשיכו לבקר בחשאי ורבים העידו כי קיימו את האיסור רק מפאת כבודו של האפיפיור האהוב, תוך שציפוי להזדמנות להחזיר את הביקורים לשגרה ולתודעה המצרית.

הזדמנות זו לא בוששה לבוא. שני אירועים שהתרחשו בשנת 2012 הביאו קבוצה של קופטים לנסות ולחדש את הביקורים בירושלים. בחודש פברואר, בעת כינוס ועידה בדוחא, בירת קטר, קרא יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס למוסלמים ולערבים בעולם להגיע לבקר את אתריהם הקדושים בירושלים ולהביע תמיכה בעם הפלסטיני. חודש לאחר מכן הלך האפיפיור שנודה השלישי לעולמו, מבלי שהספיק להגיב לקריאה. כאלפיים קופטים ניצלו את שעת הכושר ונסעו לביקור בעיר הקודש לכבוד חג הפסחא של אפריל באותה שנה. התוצאה הייתה עגומה: פניהם של עולי הרגל הושבו ריקם, מתחם המנזר והקפלה הקופטית נסגרו בפניהם והנזירים לא הסכימו לערוך בנוכחותם את מיסת החג. הפטריארכיה הקופטית באלכסנדריה מיהרה להצהיר כי האיסור על העלייה לרגל נותר בעינו גם לאחר פטירת האפיפיור. הדבר עורר תרעומת וויכוח פנימי בקרב הקהילה הקופטית במצרים, אשר השתלבו בפולמוס ההלכתי –פוליטי בקרב מדינאים ואנשי הלכה מוסלמים סביב קריאתו השנויה במחלוקת של היו"ר עבאס. הביקורים, על כל פנים, פסקו.

תהלוכת תמיכה של קופטים בירושלים בקהילתם במצרים (צילום מסך: יוטיוב)

מספר חודשים עברו אך עצמת הפרשה, מסתבר, לא שככה. האפיפיור החדש, תיאודורוס השני, נבחר בנובמבר 2012 להנהיג את הכנסייה הקופטית במצרים, ועד מהרה נדרש לסוגיה: בעיתונות המצרית סופר כי הייתה זו הקושיה הראשונה שהופנתה אליו מקרב אנשי הקהילה הקופטית. על מנת לגבש תשובה מושכלת נאספה מועצת הבישופים המרכזיים במצרים בראשות האפיפיור ודנה בשאלה מחדש. לבסוף החליטה המועצה, לאכזבתם של קופטים רבים, להשאיר את המצב על כנו ולא לאפשר למעוניינים לבקר בירושלים. שיקוליה היו מוצדקים, שכן באותם ימים הייתה שרויה הקהילה הקופטית במצרים במצב רגיש נוכח התחזקות מעמדה של השריעה האסלאמית בחוקה המצרית המתגבשת. מנהיגי הקהילה בחרו, לפיכך, לא ליצור סיבות מיותרות לתסיסה בין הקופטים לבין שכניהם המוסלמים. נחמה פורתא הציע בישוף אזור חלואן הקהירי בוסתאני, באומרו בראיון טלויזיוני: "כל קופטי חולם לבקר בירושלים, אבל מצרים היא ירושלים השניה, מפני שהיא הארץ היחידה אותה ביקרה המשפחה המקודשת ובילתה בה תקופה ארוכה."

אלא שבאותם ימים גם "ירושלים השניה" לא הסבירה פניה למיעוט הקופטי. לאחר שרשרת אירועים אלימים דווח במצרים כי מעל מאה אלף קופטים כבר השיגו אשרות שהיה במדינות זרות למקרה בו מצרים תחת שלטון האחים המוסלמים תהפוך את חייהם במדינה לבלתי נסבלים. לקראת חג הפסחא של שנת 2013 שב לכותרות העיתונים במצרים הדיון אודות ביקורי הנוצרים בירושלים, והפעם בתוספת עסיסית במיוחד. העיתונים אל-יום א-סאבע, א-שרק אל-אוסט ואתר האינטרנט המצרי אל-ג'ורנאל דיווחו כי בתקשורת הישראלית נמסר כי ישראל הבטיחה להעניק זכויות הגירה למשפחות קופטיות שיגיעו לארץ, בתנאי שיהיו ברשותם מסמכים המעידים על כך שנרדפו על אדמת מצרים ושיעמדו במספר תנאים כלכליים ותעסוקתיים. ישראל הואשמה בניצול ציני של המצב החברתי במצרים במטרה לקנות לעצמה תומכים בקרב המיעוט הקופטי. בידיעות אלה דווח כי אדם בשם מנצור א-צמויא'לי, העומד בראש משרד עורכי דין העוסק בבקשות הגירה לישראל, העיד כי 237 קופטים הגישו בקשות רשמיות להגירה לישראל. עם זאת, מהימנותן של הידיעות הללו אינה ברורה, השגרירות המצרית בישראל הכחישה אותן מכל וכל, ורשת הטלויזיה אל-ערביה ציטטה גורם ישראלי רשמי שטען כי הדברים לא היו ולא נבראו. נראה כי ה"חשיפה" הזו נועדה להכתים את שמם של אלו שביקרו באותה שנה בירושלים חרף האיסורים והאזהרות, ולמנוע מאחרים ללכת בעקבותיהם.

האפיפיור הקופטי תיאודורוס השני (Dragan TATIC, CC BY 2.0)

אולם המאמצים לא הועילו. בפברואר השנה פורסם כי במהלך 2013 ביקור בירושלים כעשרת אלפים קופטים. במצרים פועלות כעשרים חברות נסיעות המוציאות עולי רגל קופטים לטיולים מאורגנים בני שבוע בירושלים בחג הפסחא. חברות אלה עובדות במודל דומה לחברות המשווקות את חבילות החג' המוכרות בעולם הערבי ואף מקבילות את הנסיעה הזו מבחינה דתית לחג' המוסלמי. מחירו של טיול כזה נע בין 9,000 ל-10,000 לירות מצריות (כ-4000-5000 ש"ח), והוא כמובן מותנה באשרה ישראלית, הניתנת לנשים ולילדים ולגברים שנולדו אחרי שנת 1970. לקראת חג הפסחא של שנת 2014 כתב הפובליציסט מג'די נג'יב והבה באתר האינטרנט בניהולו, "קול הקופטים של מצרים" (צַוְת אל-אַקְבַּאט אל-מַצְרִיִין), מאמר יוצא דופן בחריפותו אודות האיסור הכנסייתי על הביקור בירושלים. הוא מתח ביקורת על האב שנודה ועל ממשיכו בכך והאשימם שנגררו לשיח הפוליטי הערבי נגד ישראל ובכך שיחקו לידיהם של כל הכוחות העוינים גם את מצרים. והבה תהה בציניות האם הציפייה לשחרור ירושלים כוללת גם תקווה שבצל המאבקים בין פתח לבין חמאס, או, במקרה הגרוע יותר, תחת שלטון חמאס, יתאפשר לקופטים לבקר באתרים הקדושים להם. הוא הדגיש את החשיבות שבשלום עם ישראל ועיגן זאת במסריו של ישו, תוך שהוא מבקר באופן סמוי את הכנסייה על כך שפעלה בניגוד לכך. והבה גם לא הסתיר במאמרו את קריאתו להמרות את פי הכנסיה ולבקר בירושלים.

דברים אלה, הקוראים תיגר על הממסד הכנסייתי הקופטי מחד ועל אושיות השיח הפוליטי המצרי מאידך, מעידים על התפתחויות בהתנהלותם הפוליטית והחברתית של הקופטים במצרים. הדיון אודות העליה הקופטית לרגל מתנהל אמנם בשולי האירועים ההיסטוריים שחווה מצרים, אך דווקא בשל כך הוא יכול לאפשר מבט על המורכבות שלהם. בעוד שנראה היה כי החברה במצרים עוברת תהליך מואץ של פוליטיזציה, מעידים הקופטים על עצמם כי הביקורים בירושלים הם ענין דתי גרידא ואין לייחס לו משמעויות פוליטיות. ובעוד נראה היה כי הרחוב המצרי מקצין ביחסו לסוגיית הנורמליזציה עם ישראל, בפועל יותר ויותר נוצרים ומוסלמים מוצאים עצמם דורכים על אדמתה או משתפים עמה פעולה, בגלוי או בחשאי.

מאמרים נוספים