מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.11.2013

אובמה ורוחאני: פטריוטיזם קהילתי

אובמה ורוחאני משקפים מגמות עמוקות בחברות שלהם החוצות קווי הפרדה מסורתיים בין קבוצות ומגזרים. כך נוצרה מסגרת התייחסות חדשה שעמדה בתווך ציבורי שהיו לו מאפיינים קהילתיים מובהקים. שני המנהיגים מייצגים אוכלוסיות המחוייבות למערכת הקיימת אך תובעות להשתתף ולהיות מיוצגות בה.

בשבועיים האחרונים עסקתי בנפרד בשתי דמויות פוליטיות שמסקרנות היום את הדמיון הישראלי הקולקטיבי – ברק אובמה וחסן רוחאני. שני הנשיאים מאיימים לערער באופן משמעותי כמה מ"סלעי הקיום" של המזרח התיכון בעשורים האחרונים. ראשית, מסתבר שאפשר להביט באיראן ולא לראות שד מטורף שמאיים על שלום העולם (ובמיוחד על ישראל). שנית, מסתבר שהמהפכה האסלאמית והרפובליקה שקמה בעקבותיה אינן סמל לפנאטיות בלתי מתפשרת. איראן מוכנה לשקול, לשנות את דעתה, להתפשר. שלישית, כבר לגמרי לא ברור מי טוב ומי רע, במיוחד בהקשר הישראלי. האם תמיכה מידית ומלאה בכל מה שרוצה ממשלת ישראל זה משהו שהוא "טוב ליהודים"? הרי ממש לא מזמן התנהלה מלחמה של ממש בין ראש הממשלה לבין ראשי זרועות הבטחון בכל הנוגע לתקיפה באיראן. אם כך, האם מדיניות שאינה תומכת בסדר היום של ראש הממשלה היא טובה או רעה? האם כל מי שנושא ונותן עם איראן מעמדה של שוויון הוא רע, כיוון שמדיניותה של ישראל היא שאיראן צריכה תמיד להיות לחיצה ולחוצה? ובכלל, האם ישראל יכולה להמשיג את ארצות הברית כרעה מבלי שהמוח הקולקטיבי שלנו יתפוצץ מעצם המחשבה? האם איראן יכולה להיות טובה?  ומה על ישראל? האם אפשר לתת למדיניות שמתגאה בכך שכל מטרתה היא לשמור על הקיים את הציון "טוב" או "רע"?

אבל לא על זה התכנסנו לדבר היום. אני מבקש להמשיך את הדיון שלנו בשני הנשיאים מנקודת מבט השוואתית. מדוע זה חשוב? נדמה לי שיש שתי סיבות עיקריות. ראשית, הם מייצגים טיפוס חדש של מנהיג, כזה שאיכויותיו ויכולותיו אינן בהכרח ניכרות לעין במבט ראשון. הסתכלות השוואתית עשויה להבליט את המשותף ולהבהיר יותר את תכונותיה של המנהיגות החדשה הזו. שנית, שני הנשיאים עומדים, במובן מסוים, לבדם בפרץ כשהם מנסים לשנות את סדר היום של מדינותיהם. הם אינם אבירים על סוסים לבנים, והם נכשלים לפחות בתדירות שבה הם מצליחים. ובכל זאת, הם עומדים מול ה"ממסד" על שלל אגפיו, גם כשהם עצמם חלק בלתי נפרד מאותו ממסד. הם עומדים, כך אני רוצה לטעון, מול קצוות קשים ומוגדרים היטב במאבקם על האמצע. נבחן את ההנחה הזו באמצעות כמה נקודות להשוואה, היום ובשבוע הבא.

ענין ראשון להשוואה הוא הדרך שבה הם נבחרו. הנצחונות של שניהם נתפסו כהפתעות; עבור אובמה, הנצחון המפתיע ביותר שלו לא היה על ג'ון מקיין בבחירות לנשיאות (2008), אלא על הילארי קלינטון בבחירות המקדימות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. המפלגה הדמוקרטית התרגלה לתדמית שטפחה תחת ממשליו של ביל קלינטון, כמפלגה שמציעה חזון סוציאל-דמוקרטי שנוח מאד לאליטות העשירות של ארצות הברית. אחרי שמונה השנים של ג'ורג' בוש הבן היו הדמוקרטים משוכנעים שהם עומדים לכבוש בסערה את השלטון בשמו של המעמד הבינוני הלבן. זה הרגיש זנוח לטובת סדרי יום קיצוניים שסכנו את רווחתו ושמח להצביע עבור מי שיחזירו את היציבות והשגשוג שאפיינו את ארצות הברית בעשור האחרון של המאה העשרים. אבל מולם התגבשה לראשונה מזה זמן רב קואליציה אנטי-אליטיסטית, קואליציה של אלו שהפוליטיקה האמריקאית התרגלה לא לספור בכלל. צעירים, שחורים, היספאנים, עניים, כל אלו הרימו את הראש והבינו את האינטרס המשותף שלהם מול האליטות. זה לא היה סדר יום שאנחנו רגילים לזהות כ"מהפכני", אבל הוא היה מהפכני מעצם קיומו. אלו שלא חשבו שמגיעה להם דריסת רגל בממסד שנדמה היה שפעולתו נקבעה עם בריאת העולם העזו פתאום לתבוע מקום בתוך אותו ממסד. הם לא רצו להתנער ממנו, אלא ליצוק בו גם את מצוקותיהם ורצונותיהם. הם חשבו, וכמותם חשב גם אובמה, שהממסד מקדם בצורה בוטה מדי אינטרסים של מעטים מדי. השינוי נתפס כהפיכתו של הממסד לנגיש יותר עבור רבים יותר. הקלינטונים היו ידועים בנאמנותם לחוג אליו השתייכו, חוג של מנהיגים צעירים וקוסמופוליטיים בעלי קשרים לאליטות גלובאליות אחרות. אובמה, לעומת זאת, ראה בקהילה האמריקאית את מסגרת ההתייחסות שלו וחתר להפוך את הקהילה הזו לפחותה ומכילה יותר. הנצחון של אובמה בבחירות של 2008 בא על רקע של הבנה כזו ברמה הלאומית.

תמונות: ויקיפדיה

רוחאני, כפי שכבר כתבתי, לא היה אאוטסיידר וגם לא נציגם של החלכאים והנדכאים. הוא היה מהפכן במדינה שבה "מהפכנות" היא התכונה הבסיסית של המשטר הקיים, של הסדר השולט. הוא כיהן שנים ארוכות כאיש מפתח במערכת הבטחון הלאומי של איראן, ובטחון לאומי הוא תמיד לבו הפועם של הממסד המדינתי. מעטים מאד העריכו שיש לו סיכוי כלשהו לנצח בבחירות של 2013. אחרי המחטף שבצעו השמרנים בבחירות של 2009 הניחו הפרשנים שהשמרנים מבקשים לבצר את כוחם לקראת המשך (ואולי סיום) ההשתלטות על מוסדות הרפובליקה האסלאמית. השאלה היתה מי מהם ינצח: סיד ג'לילי, מי שהוביל את המו"מ הגרעיני הנוקשה של איראן מול המערב, הציג את עצמו כנושא הדגל של ה"מהפכנות האמיתית", זו שאיננה מתפשרת ולעולם לא תתפשר. רבים חשבו שהוא המועמד המועדף על המנהיג העליון ח'מנהאי ולכן צפוי לנצח. ח'מנהאי עצמו הקפיד, דרך אגב, לא להתבטא.

מול ג'לילי עמד גם מועמד שהיה מוכר כרפורמיסט, כזכור, מוחמד רזא עארף. הוא היה חלק מן ה"תנועה הירוקה" של 2009, איש שעמדותיו ידועות ותכניותיו מוכרות. הוא לא היה כריזמטי במיוחד, אבל כיוון שידעו למה אפשר לצפות ממנו איש לא יכול היה לזלזל בו (ככה זה אצל פרשנים. ככל שמה שהמציאות משדרת מוכר להם, כך הם נוטים לאשש אותה, ולהפך). יחד איתם עמדו עוד שמרנים בעוצמות שונות על הרצף האיראני. רוחאני, לעומת זאת, הסתבר כמישהו בעל איכויות לא מוכרות.

איך זה יכול להיות? הרי רק לפני שניה בססנו את המוכרוּת הבסיסית של רוחאני. כולם ידעו מי הוא. הרי כמו אובמה, הוא גם כתב ספר זכרונות מפורט (נידרש בהמשך לכתיבה של שניהם) וגם היה דמות שככבה בתצלומים הקולקטיביים של ההנהגה מאז הקמתה של הרפובליקה האסלאמית. ובכל זאת, רוחאני הצליח במסע הבחירות שלו לגעת בעצב ציבורי חשוף שנותר עלום מעיניהם של מרבית המועמדים והנהגתה של איראן. כפי שכתבתי לפני שבועיים, רוחאני הפך את המתינות לאבן היסוד של מסע הבחירות שלו. הוא קבע שהתנהגותם הקיצונית של גורמי הבטחון במדינה מפרה את זכותם של האזרחים להתנהל ברווחה ובשקט בתווך המשותף; הוא יצא נגד משמרות הצניעות האלימות, נגד חומרת הצנזורה של הרשת והתקשורת, ונגד עוצמת הדיכוי של עיתונאים ועיתונות. חשוב להדגיש שהוא לא קרא לחופש ביטוי מלא או להפרדת הדת מן המדינה. רוחאני היה מאז ומעולם חסיד נאמן של הרפובליקה האסלאמית ושל הנחות היסוד שלה. אך הוא טען בעקביות כי אלו שהשתלטו על החזון האסלאמי מובילים אותו בנתיב שגוי, וששגיאתם העיקרית היא ההתעקשות שלהם על קיצוניות והפגיעה של קיצוניות זו בתווך הציבורי. התווך הזה, על פי רוחאני, הוא לבה של המדינה ושל הקהילה (באיראן, כמו בישראל, שני המושגים הללו קרובים כיוון שרוב גדול של האזרחים חולק זהות לאומית וזהות דתית) ואת הלב מנהלים במתינות, בזהירות ובגמישות.

האמירות הללו של רוחאני יצרו אפיק שהעלה על פני השטח זרם עומק בחברה האיראנית. איראנים רבים אינם פוסלים את הרפובליקה האסלאמית. היא לא נראית להם גרועה משלטונו של השאה, והיא ודאי נראית להם אותנטית הרבה יותר, כיוון שהשאה נתפס לעתים קרובות (ולא רק על ידי דתיים) כבובה המקדמת אינטרסים זרים. ובכלל, איראנים רבים אינם פוסלים את ה"שיטה" באשר היא "שיטה". הם מקבלים את הסדר הפוליטי הנוהג ומרגישים שייכים אליו. הם מתוסכלים כיוון שנדמה להם שאלו השולטים באותו סדר אינם נותנים להם להכנס פנימה. מה שהם רוצים זה שיכירו בנוכחותם ויתחשבו בה, שהסדר ישקף גם אותם ולא ידיר אותם לגמרי. ההנחה הבלתי מנוסחת שלהם היא שניתן לעשות זאת רק במתינות. קיצוניות לא תשכיל להכיל את ריבוי המוקדים החדש. קיצוניות מתקשה גם להתמודד עם תובנות שמקורן במציאות חיים מתהווה ומתגבשת, כמו זו של רוב האנשים. מתינות היא המפתח לניהול התווך הציבורי, גם אם מקורות ההשראה שלה הם אמוניים, אידיאולוגיים או כלכליים.

וכך, אני מציע לראות נקודת דמיון ראשונה בין אובמה ורוחאני בכל הנוגע למציאותיות העומדת בבסיס המנהיגות שלהם. ההפתעה שבבחירתם הייתה הפתעה שכולה מציאות. הם שקפו מגמות עמוקות בחברות שלהם, מגמות שחצו קווי הפרדה מסורתיים בין קבוצות ומגזרים. למעשה, חציית הקווים הזו יצרה מסגרת התייחסות חדשה שעמדה באמצע, בתווך ציבורי שהיו לו מאפיינים קהילתיים מובהקים. העומדים בתווך הדגישו סולידריות ואחדות אינטרסים, ולצדה מחויבות למערכת הקיימת תוך תביעה להשתתפות ולייצוג בתוכה. הרצונות הללו היו קיימים כבר זמן לא מבוטל גם בארצות הברית וגם באיראן. אבל האליטות השולטות כמו גם האליטות המפרשנות (בתוך המדינות ומחוצה להן) לא הצליחו לזהות את השינוי. אותו שינוי מעולם לא היה אלים או בוטה. הוא התקשה להיות כזה כשמה שדרשו תומכיו זו השתתפות וקבלה. זה היה שינוי הווייתי ותודעתי, איטי ומפוזר, וכך גם מציאותי וחד מבלי שיתנסח בסיסמאות קליטות או בעקרונות גורפים שאין בלתם. אובמה ורוחאני הפכו מנהיגים בדיוק מכיוון שהצליחו לתת קול לשינוי הזה. הם לא יצרו אותו ולא נכסו אותו לעצמם. הם קראו לעידודו של השינוי על ידי חיזוקו של התווך שכבר החל להווצר מול ההתנגדות של הקצוות.

על כך ועוד במאמר המשך בשבוע הבא.

מאמרים נוספים