מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
22.11.2011

אחדות בצל פירוד: צִלו של ערפאת

ה"חִ'תיאר" לבוש חליפת הצבא שהנהיג מהפכה מהשוחות הפך לסמל לאומי, אולם כאשר המסעדות בראמאללה מלאות ומרכזי הקניות בעיר הומים, אבו מאזן, הדיפלומט החנוט בחליפה, הוא תקוותם של הפלסטינים.

הידיעות בדבר הסכמה על יישומו של הסכם פיוס פנים-פלסטיני מגיעות סמוך לציון יום פטירתו השביעי של יו"ר אש"ף, מנהיג הפתח ונשיאה של הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת; אדם שגילם בהליכתו, דיבורו, צורת לבושו והתנהגותו הפוליטית את המיתוסים שהרכיבו את מאפייניה התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים של התנועה הלאומית הפלסטינית. זו נאלצה להמציא את עצמה מחדש לאחר החורבן שנחת עליה במלחמת 1948, המכונה בפי הפלסטינים נכבה – אסון חברתי-תרבותי ופוליטי שהיה יכול להביא גם למשבר זהות.

כסטודנטים צעירים בראשית שנות החמישים נאבקו ערפאת וחבריו לשימורה של אותה זהות, וכדי לתת לה ממד פרקטי הם ייסדו בשנת 1959 את תנועת הפתח. באותם שנים פיתח ערפאת את דפוסי ההתנהגות הריכוזיים שיאפיינו אותו שנים לאחר מכן כמנהיגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. אלה העניקו לו כלים ליצירה של שני עקרונות שאותם ראה כמרכיבי יסוד בהתנהלות הפוליטית הפלסטינית, כאלה שאינם כלים טקטיים בלבד אלא אמצעים לחיזוק הסולידריות החברתית: תפיסת ההסתמכות העצמאית (עיקרון עצמאות ההחלטה) ושמירה על האחדות הלאומית.

"אינתיפאדת אל-אקצא" ומותו של ערפאת אפשרו את עלייתם של כוחות מתחרים למוקדי הכוח בהם שלט. שנותיו האחרונות, שבהן עודד ערפאת אלימות והביא על עצמו ועל עמו מצור, פגיעה בתשתיות ואנרכיה, גרמו נזקים תדמיתיים לתנועה הלאומית הפלסטינית, אך מעבר לכך החלישו את יכולת השליטה הממשית שלו בשטח. מותו בנסיבות לא טבעיות ולאחר מצור ממושך רק העצים את המיתוס סביבו: ערפאת, אשר היה אכזרי לאויביו וליריביו בזירה הפנים-הפלסטינית, הפך עם מותו לסמל לאומי.

בחלוף השנים החל המיתוס להיסדק אמנם, אולם דבר אחד ברור: ערפאת כמנהיג דבק ביישום עקרונותיו. הוא לא היסס להפעיל כוח כנגד בני עמו על מנת ליצור הרתעה ולשמר את עקרון האחדות הלאומית. לאחר לכתו נוצרו הזדמנויות חדשות: אש"ף יכול לשקם את מערכת יחסיו עם מדינות המפרץ ולחתור מחדש ליצירת לגיטימציה בינלאומית, וחמאס יכלה להציב אלטרנטיבה מנהיגותית משלה, שיח' אחמד יאסין, שתהיה המשך טבעי כביכול לקו הלוחמני שהתווה ערפאת בימיו האחרונים ותעמוד בסתירה לתהליך המדיני מבית מדרשו של אש"ף.

האחדות הפלסטינית המתהווה כעת היא תועלתנית, כפי שערפאת ושיח' יאסין לא יכלו לשבת כשווים סביב שולחן אחד, כך הוא המקרה עם מחמוד עבאס וח'אלד מִשעל, שני מנהיגים מפוקחים וריאל-פוליטיים שביניהם שורר פער של דור. על המהלכים לקראת אחדות לאומית אולי יעיב צילם של המנהיגים המיתולוגיים של שני הזרמים, ומעניין לראות האם וכיצד ייעשה שימוש בשתי הדמויות הללו כמיתוסים פוליטיים.

בינתיים ערפאת הופך לסמל תרבותי ומיתוס לאומי בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. הציבור מבקש לראותו כמהפכן שיצא להחיות את המושג "פלסטין" לאחר שנמחק ויזואלית מהמפה בעקבות מלחמת 1948. אולם אף שהאב והסמל הנצחי (אל-אַבּ אל-וַאלֶד, א-רַמְז אל-חַ'אלֶד) כבר אינו שייך לפתח בלבד, וה"חִ'תיאר" לבוש חליפת הצבא שהנהיג מהפכה מהשוחות הפך לסמל לאומי, אין געגוע רומנטי לערפאת ולשלטון האוטוריטרי וההרפתקני שלו. כאשר המסעדות בראמאללה מלאות והמזגנים עובדים במרכזי הקניות החדשים בעיר, הזכרונות מימי "אינתיפאדת אל-אקצא" והמצור של צה"ל על המֻקַאטַעַה עומדים כסמן אדום מול עיני הציבור. הפלסטינים נדרשים עתה לאמץ את מדיניותו של אבו מאזן, הדיפלומט החנוט בחליפה שמעדיף את המאבק במוסדות האו"ם ובבירות הדיפלומטיות החשובות ברחבי תבל.

מאמרים נוספים