מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
04.11.2013

איך הפסקתי לפחד מהימין והתחלתי לאהוב את המתנחלים

שלטון הימין טוב גם לציבור החילוני והפרגמטי. לאחר סיפוח השטחים יוכל הציבור הזה לחלץ מהאוכלוסיות הדתיות, היהודיות והמוסלמיות, אוטונומיה תרבותית ואולי אף להיות לשון מאזניים פוליטית. יש רק לקוות כי האוכלוסיות הדתיות לא יביאו לאבדן המדינה הדמוקרטית כשם שהביאו לאבדן המדינה היהודית.

כרבים מחברי קיוויתי תמיד שנוכל להגיע לפשרה עם הפלסטינים ולהסכמי שלום עם המדינות הסובבות אותנו. כמי שקורא בעניין רב את העיתונות הערבית קיוויתי שבדרך פלא הציבור בארץ יכיר טוב יותר את שכניו, ישתחרר מן הפראנויה והפחד ומן התדמיות המסולפות שאמצעי התקשורת מוכרים לנו, וייווכח שיש נכונות לשלום גם בצד השני. לבי נחמץ כשראיתי את הסיכוי לפשרה חומק מבין ידינו, כשממשלה אחרי ממשלה דחתה את תהליך השלום וכולן התקדמו בטיפשות מאינתיפאדה לאינתיפאדה. אמנם אחרי כל אינתיפאדה כזאת שילמנו בעוד קצת טריטוריה כדי לקנות מרווח נשימה פוליטי –  סיני בשנות השמונים, שטח A בשנות התשעים, רצועת עזה בשנות האלפיים – כדי להשאיר נתחים מובחרים מיהודה ושומרון, ויחד איתם את מרבית האוכלוסייה הפלסטינית בשליטתנו. אבל שלום לא צמח מהוויתורים הללו. 

ואז זה הכה בי כמכת ברק – מדיניות הימין טובה יותר! פתאום הבנתי ששלטון הימין טוב לא רק לשמאל הרדיקלי התומך במדינה אחת (כפי שכולנו יודעים), אלא גם לשאר הציבור – המתון, הנורמלי, החילוני והרוצה בשלום. כולנו צריכים לתמוך מיד בסיפוח מלא של חלקי הארץ האהובים הללו, יהודה ושומרון. 

הרי לאורך זמן אי-אפשר יהיה לקיים כאן את המצב המוזר שבו מיליוני פלסטינים מצויים תחת שליטה ישראלית אפקטיבית בלי זכויות אזרח בסיסיות. בסופו של דבר לא תהיה ברירה. נחיל את ריבונותנו על השטחים הללו והפלסטינים יהפכו ראשית לתושבי קבע חברי קופת-חולים, ואחר כך לאזרחים מצביעים. אולי זה יקרה בלחץ בינלאומי, אולי כתוצאה מעוד אינתיפאדה, אולי מהתפטרות אבו מאזן והתפרקות הרשות, ואולי סתם כמין תהליך סטיכי, אבל זה יקרה. עוד עשרים שנה? שלושים? ייקח כמה שייקח. יהודה ושומרון עוד יהיו מחוזות במדינת ישראל כמו הגליל או הנגב, ותושביהם אזרחים שווי זכויות. 

צילום מסך: יוטיוב

בסרט שבו הם חיים רומזים דוברי הימין המתנחלי שגם אם זה יקרה אין מה להילחץ. הרי אפילו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה כשעדיין היה בה רוב ערבי. מיליוני יהודים עוד יגיעו לכאן מן הגלות, הם מבטיחים, ואנחנו נבטח בצור ישראל ונמשיך להיות הרוב כאן. אולי הם צודקים, והם ודאי מקווים שחלק מן הפלסטינים יעזבו או יועזבו איכשהו, אבל סביר יותר להניח שעתודות העלייה הגדולות של העם היהודי נגמרו מזמן, שיותר פלסטינים ייתוספו לכאן מאשר ייצאו, ושתוך זמן קצר ייווצר איזון דמוגרפי כמעט מלא. 

והאמת, כל מי שמתנגד לכפיית הדת על המדינה, אלה המביטים בדאגה על גידולה המהיר של הקהילה החרדית ועל הצמיחה המדאיגה אפילו יותר של אחותה המסורתית-לאומנית, צריך לתמוך במדינה העתידית הזאת, שיהיו בה, נניח, ארבעים וחמישה אחוז פלסטינים, שלושים וחמישה אחוז יהודים דתיים למיניהם, ועשרים אחוז חילוניים. זה בדיוק המרשם הנכון. במרווח הזה אפשר יהיה לקיים אורח חיים סביר ושפוי ואולי אפילו להשיג לעצמנו אוטונומיה! 

נכון, יהיו בעיות בשוליים – לא יותר מצעדי גאווה למשל, ורוב מסעדות תל-אביב אוכלות החזיר ייסגרו; המאמינים בשני הצדדים ודאי יכרתו ברית אד-הוק ביניהם כדי להורות לנשותינו ובנותינו ללכת בחצאיות מקסי וכיסוי ראש כמצוות דתם – אבל בתמרון נבון בין אלה לאלה אפשר יהיה לקיים איכשהו גם את מצוות דתנו. אם החילוניים ישחקו נכון בקלפים שבידם וידרשו זכויות כמו כל קבוצה דתית אחרת, ייתכן שיצליחו אפילו להיות לשון המאזניים הפוליטית ולקבל כספים ייחודיים לחינוך חילוני, פטור מלימודי ליבה ונישואים אזרחיים, שלא לדבר על תחבורה ציבורית בשבת (בזה בטוח שהמפלגות המוסלמיות יתמכו). נותר רק עניין קטן ושולי: צריך לקוות שעד אז הציבורים הדתיים בשני הצדדים יתרגלו לשחק לפי כללי הדמוקרטיה, ולפחות את החלק הזה של הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" אפשר יהיה לקיים.

מאמרים נוספים