מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
12.06.2015

אין אלטרנטיבה לשלטון הניאו-ליברלי בטורקיה

האופוזיציה הטורקית אמנם התחזקה מאוד בבחירות האחרונות אולם אין באמתחתה אלטרנטיבה למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שמובילות כל המפלגות, לרבות זו של ארדואן, בעשורים האחרונים. שיתוף פעולה בין מפלגות האופוזיציה להפלת שלטונו של ארדואן הוא בלתי אפשרי משום שהן תומכות בסדר הכלכלי האי-שוויוני שהוא מטפח.

תוצאות הבחירות בטורקיה מספקות תמונה מעניינת ופחות חד-צדדית על הפוליטיקה הטורקית בהשוואה למערכות הבחירות הקודמות, בזכות הצלחתה של המפלגה הכורדית להיכנס לפרלמנט למרות אחוז החסימה הגבוה. השיח הציבורי בארץ, לרבות מאמרים שפורסמו בבמה זו ובבמות אחרות, מלא תקווה לנוכח התערערות שלטון היחיד של ארדואן. אולם אני סבור שלא זו בלבד שהאופטימיות הזו מוקדמת, אלא שהיא מתעלמת מהעדר האלטרנטיבה למגמה שהעלתה לגדולה את מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן מלכתחילה.

קואליציה יציבה שתחליף את מפלגת הצדק והפיתוח צריכה לכלול את מפלגת העם הרפובליקנית הכמאליסטית, החזקה בקרב האליטות החילוניות הוותיקות, מפלגת הפעולה הלאומית (הימין הקיצוני הלאומני) והמפלגה הכורדית. התרחיש הזה סביר פחות מחבירה של מפלגת העבודה, הבית היהודי והרשימה המאוחדת נגד הליכוד וש"ס. במילים אחרות, מפלגת השלטון הפסידה נקודות בקרב אולם המערכת הפוליטית בטורקיה עדיין רחוקה מאוד מהצבת אלטרנטיבה לשלטון ארדואן.

שנית, הפרלמנט אינו משפיע מהותית על תהליך קבלת ההחלטות בטורקיה, וגם אם נכזבה תקוותו של ארדואן לעגן משטר נשיאותי בחוקה, זה יהיה המצב בפועל. הכלכלה, שהשיח הישראלי על המזרח התיכון נוטה להתעלם ממנה, היא משתנה מסביר קריטי בהקשר זה. בדומה למדינות מתועשות אחרות, בכלכלה הטורקית מושל משטר הפרטה ניאו-ליברלי והסדר הפוליטי מושתת עליו.

הפגנות בפארק גזי, יוני 2013 (gregg carlstrom, cc by-nc 2.0)

בשנת 1980 התחוללה בטורקיה הפיכה צבאית ברוטאלית אשר סימנה את תחילתה של הרפובליקה השלישית. בולנט אג'וויט, ראש הממשלה לשעבר, טען אז כי ציפור צריכה שתי כנפיים כדי לעוף, וטורקיה נותרה עם כנף ימין בלבד. אחת ממטרותיה של ההפיכה הייתה הגנה על עסקת החבילה שחתמה ממשלתו של סולימן דמירל עם קרן המטבע הבין-לאומית בתחילת אותה שנה. החוקה, שאושרה במשאל עם בשנת 1982, הגבילה באופן דרמטי את העבודה המאורגנת בטורקיה ופגעה אנושות בחופש ההתאגדות ובזכויות העובדים, ובראשן הזכות לשבות.

הפיקוח ההדוק של הצבא על המערכת הפוליטית והחברה האזרחית, שנדון בעיקר בהקשרים של לאומיות ויחסי דת ומדינה, היה גם המחולל העיקרי של המעבר ממשק פרוטקציוניסטי מקומי לכלכלת שוק המעורה בקפיטליזם העולמי בגרסת ה"וושינגטון קונצנזוס", שאותה הובילו בהצלחה מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. טורגוט אוזל, ראש ממשלת תורכיה לאורך רוב העשור ההוא, הוביל שורה של רפורמות ניאו-ליברליות במשק הטורקי שכללו פיחות חד בשער המטבע (עד לשער ריאלי בסוף העשור), הפרטה של חברות ממשלתיות והחלשת הפיקוח על הפעילות הכלכלית. קצב הליברליזציה של חשבון ההון של טורקיה בשנות ה-80 היה המהיר ביותר בעולם. הרפורמות האדירות הללו לא היו ניתנות לביצוע ללא דיכוי קשה של החברה האזרחית, שבשנות ה-70 הצליחה לעצור רפורמות ניאו-ליברליות מתונות הרבה יותר בזכות כוחם של ארגוני העובדים ועקב חששם של ראשי הממשלה דמירל ואג'וויט מצעדים לא פופולריים.

מאז הפיכת 1980 לא קיימת בטורקיה חלופה כלכלית למשטר ההפרטה העולמי שהשתרר מאז תום המלחמה הקרה. יתרה מזאת, השמאל (מפלגת העם הרפובליקנית ונגזרותיה) חבר למשטר זה ותפעל אותו בעצמו בשנות ה-90. בלטה במיוחד שורת תכניות הייצוב של קרן המטבע שנחתמו עם ממשלת השמאל הדמוקרטי של אג'וויט בשנים 1999—2002. בשנת 2001, במהלך יישומה של התכנית הראשונה, קרסה הכלכלה הטורקית, יחד עם הכלכלה הארגנטינית שפעלה על פי דפוס דומה מאוד. תכנית ההצלה שבאה בעקבות הקריסה הייתה קשה בהרבה, וכמאל דרויש הוזעק ממקום מושבו בבנק העולמי לתפקיד שר האוצר בממשלת אג'וויט. הרפורמות הכלכליות שהוביל הצליחו אמנם לייצב את המשק הטורקי ולהחזירו למסלול של צמיחה, אך זאת במחיר כבד של עלייה חדה בשיעור האבטלה ושחיקה דרמטית בכוח הקנייה של המעמדות העובדים.

המשבר הכלכלי היה זרז אפקטיבי מאוד בעליית האסלאם הפוליטי לשלטון בתורכיה. בשנת 2002 השיגה מפלגת הצדק והפיתוח, בראשות ראש העיר הפופולרי והמוצלח של איסטנבול, רג'פ טאיפ ארדואן, נצחון חסר תקדים בבחירות, שלֻווה בכשלון חרוץ של כל המפלגות שכיהנו עד אז בפרלמנט לעבור את אחוז החסימה הגבוה (מפלגת העם הרפובליקנית, שנכשלה בבחירות 1999, הייתה היחידה שנכנסה לפרלמנט לצד מפלגת הצדק והפיתוח). חששותיהם של הבנק העולמי וקרן המטבע התבדו במהרה: ארדואן קיים את כל ההסכמים שנחתמו, העמיק את הרפורמות הכלכליות ובהמשך חתם על הסכמים נוספים. הפיקוח על הפעילות הכלכלית הוחלש או הוסר כליל, מסים ישירים הוסרו ומסים עקיפים הועלו. לנגד עיניו של ראש הממשלה עמדו לא רק הצמיחה הכלכלית והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית של מפלגתו (מאמצע שנות ה-90 לכל המאוחר), אלא גם החלשת האליטות הכמאליסטיות הוותיקות ששלטו במגזרים ובחברות הממשלתיות שהופרטו.

חשוב לציין כי רמת החיים בטורקיה עלתה בתקופת שלטונה הארוך של מפלגת הצדק והפיתוח; המדינה נהנתה ממספר שנים של צמיחה מהירה, ובשנים הראשונות לכהונתו של ארדואן הייתה ירידה במדד הג'יני (המראה על אי-שוויון בחלוקת העושר). אולם העמקת המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית גרמה למדד הג'יני בטורקיה לטפס חזרה בשנים האחרונות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך ברמה המיקרו-כלכלית היא עידוד משקי הבית ליטול הלוואות, תופעה שהייתה נדירה בטורקיה קודם לשנות ה-2000. מפלגת הצדק והפיתוח היא למעשה מפלגת ימין ניאו-ליברלית קלאסית, שכן הלוואות פרטיות כאמצעי סטנדרטי (שבעליל אינו בר-קיימא) ירשו את מקומה של העבודה המאורגנת ככלי להעלאת רמת המחייה במדינות מתועשות רבות. גם תחת מפלגת הצדק והפיתוח נותרה העבודה המאורגנת אויבת של הממשלה. התופעה של פיטורי עובדים במגזר הציבורי שהעזו להביע התעניינות אקדמית בעבודה מאורגנת מלווה את טורקיה מזה 35 שנה והיד עוד נטויה.

מה שמבדיל בין טורקיה לבין מדינות מתועשות אחרות הוא רק חומרת הצעדים שננקטו כדי להגן על הסדר הכלכלי. טורקיה אינה שונה מארצות הברית, הממלכה המאוחדת ומדינה קטנה המוכרת לנו היטב בחתירה לחיסול העבודה המאורגנת, אלא באמצעים שבהם היא משתמשת לצורך זה.

לרוב הצער, בכל המדינות המוזכרות לעיל חבר השמאל למהפכת ההפרטה המחזקת את החזקים ומניחה ליתר להתקוטט ביניהם על השאריות. האופוזיציה הטורקית, שמאז ראשית שנות ה-2000 מובלת על ידי מפלגת העם הרפובליקנית, לא מתקרבת להציע משנה כלכלית סדורה שתהווה אלטרנטיבה כלשהי למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית. קל וחומר שאין ביכולתה לעדכן את החוזה החברתי ולהתאימו לחברה סבוכה כמו טורקיה שפוליטיקת הזהויות בה, הניאו-ליברלית גם היא, משסעת את הקבוצות השונות ומפלגת ביניהן. לראייה, שיתוף הפעולה הבלתי האפשרי הדרוש להפלתו שלטונו של ארדואן.


עמרי אילת הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב, עוסק בהיסטוריה חברתית וכלכלית של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ותורכיה המודרנית

מאמרים נוספים