מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
חברי הכנסת בר וחזן בעת נאומה של זועבי (צילום מסך: ערוץ הכנסת)
11.07.2016

אם זועבי היא האויב, אבוי לנו על ידידינו

ההשתלחות מקיר מקיר בחברת הכנסת חנין זועבי היא דוגמה נוספה להיעדרה של אופוזיציה בישראל. ה"אופוזיציה" והקואליציה משתייכות למחנה פוליטי אחד: זה שדעתו משתבשת עליו לא בגין הכיבוש והאפליה אלא משום שחברת כנסת ערביה העזה לדבר על כך בפומבי בכנסת ישראל

בשבוע האחרון התפלשו רוב רובם של חברי הכנסת הישראלים בח"כ חנין זועבי. כערימת ילדים חסרי חוט שדרה המזהים מטרה נוחה בהפסקת הצהריים בבית הספר – מישהו שהם יכולים לקלל, לנדות, לדחוף במדרגות וכך להצטרף לחבר'ה – הצטרפו לחגיגה כמעט כולם. זועבי הייתה בשבילם משהו כל כך מתועב שהם היו חייבים להתקרב אליה, לנבוח, ואז לחזור לפינתם, להסתודד עם חבריהם ולתכנן איך ניתן יהיה לפגוע בה בהפסקת הצהרים הבאה. רווית הכט תארה את הבושה שהתרחשה בכנסת ישראל, עם מיקי לוי (יש עתיד) המשתולל וצורח "טינופת" ו"חלאת אדם", אורן חזן (הליכוד) המאיים באלימות "משוט אני אביא לך, לא משט", וחיליק בר (המחנה הציוני) המצטרף האולטימטיבי לחגיגה.

מאז מופע האימים בכנסת נערכה בשיח המקומי תחרות על הובלת קו אלים יותר נגד ח"כ  זועבי. דן מרגלית מ"ישראל היום" פתח את מאמרו בשש מילים: "חנין זועבי אינה בוגדת. היא האויב". בכך התיר את דמה פעמיים – היא גרועה יותר מבוגדת, והיא "הַאויב" ב-ה' הידיעה. איתן כבל, שכביכול מייצג מחנה אחר מזה של שלדון אדלסון, הבין שעליו להצטרף לשיח המשתלח והאלים כדי להישאר רלוונטי, ולכן הכריז בגלי צה"ל כי על חברי הכנסת "פשוט להתעלם מקיומה" של זועבי. ראש המפלגה שלו, בוז'י הרצוג, שהרגיש איך כל מחנה הקוּלים כבר התחיל להכין פצצות סירחון בלעדיו, רץ מיד לערוץ הכנסת וקרא שלא לשדר את נאומיה של חנין זועבי. היינו, בגלל שאיננו מסכימים עם דבריה ועם קביעותיה, ובגלל שהיא אומרת את הדברים במסגרת החוק ולאחר שעברה את מבחן בג"צ פעם אחר פעם אחר פעם, לא נותר לנו דבר מלבד לסתום את פיה. וולטייר מתהפך בקברו.

הרִיק שבו נמצאת כנסת ישראל נדמה כמעט ברור מאליו, שכן באופן מודע חברי הכנסת הנמצאים ב"אופוזיציה" לא מבקשים להציע אלטרנטיבה לממשלה, אלא מבקשים לטשטש את ההבדלים בין קיצוניותה של הממשלה לבין (העדר) דרכם, בין רצונה של הממשלה להגביל את חופש הביטוי לבין רצונם שלהם להשיג את אותו הדבר, ובין חיבתה של הממשלה להסית נגד מאות אלפי הפלסטינים אזרחי ישראל שבחרו בזועבי לכנסת לבין נטייתן של מפלגות המרכז לעשות את אותו הדבר בדיוק. ה"אופוזיציה" הזו שותפה גם לספין של ממשלת הימין על פרשת המרמרה, שבסופה פיצתה ישראל את משפחות ההרוגים הטורקים ב-21 מיליון דולר על הרג שביצעו חיילי צה"ל במים בין-לאומיים, מבלי להודות כי בכך לקחה מדינת ישראל אחריות מלאה על התקרית.

יותר משהוואקום הפוליטי מדכא בשל חוסר הדרך שהוא מציע, הוא מצמית בשל התגודדותם של כמעט כל הפוליטיקאים הישראלים סביב זועבי. היא מייצגת את ה"אחר" הערבי האולטימטיבי עבורם, הבוגדת, הח'אינה, שתלך לעזה. דמות האחר הזו מעצבת את תמונת המראה שלה, את ישראל מודל 2016. כל "גווני הקשת הפוליטית" בישראל – מכבל בואכה בוז'י, דרך לפיד ומיקי לוי וכלה בנתניהו, שלדון אדלסון ואנשיהם – נמצאים בעצם במחנה אחד.

זהו המחנה הציוני-לאומי-היהודי-הישראלי-האנטי-ערבי, שמשתבשת עליו דעתו לא בגין מלאת 50 שנה לכיבוש, לא בגין האפליה נגד הערבים, לא בגין ייהוד הנגב והגליל תוך הריסת בתים של ערבים, לא בגין הזינוק בתקציבי הצבא והבטחון על חשבון תקציבי החברה והרווחה – אלא כשעולה קולה של חברת כנסת, אישה, ערביה, המייצגת מפלגה שמעולם לא הייתה חלק בקואליציה או בכוח השלטוני בישראל, שמעולם לא הייתה שותפה להחלטה מדינית או בטחונית בישראל, שמעולם לא בנתה התנחלות, הרסה בית או פתחה במבצע הצבאי האלף במספר כדי לפתור בעיה פוליטית.

אם זועבי היא האויב, אבוי לנו על ידידינו.

מאמרים נוספים